מגזין

So Saulfull

סול וויליאמס, דוריאן קונספט ומגה זויד הגיעו לקומפורט 13 לרגל חגיגות 3 שנים ל-"טבק". נתי חסיד בערב עם הרבה מילים

מאת נתי חסיד. 29-11-2009

תגיות: טבק, Saul Williams, DorianConcept, Megazoid

So Saulfullצילום: יחסי ציבור

היה זה לילה קר בתל אביב, והתור מחוץ לקומפורט נראה ארוך מתמיד, אבל מה שהתרחש בפנים המיס במהרה את שכבות הקרח שהצטברו על המתפקדים.

האחרון שעלה לבמה - מגה זויד הקנדי - עלה לתקלט סט של באסים שמנים ומקצבים שבורים המערבבים בין היפ הופ לאלקטרוניקה. בזכותו הקהל השמח והמבושם רקד עד השעות הקטנות. אבל היה זה דוריאן קונספט האוסטרי בעל הלוק של נער החופים האמריקאי שקרע את הרחבה בסט מוזיקה מסונתזת למכביר, הנשענת על ההיפ הופ של האייטיז והדאנס של הניינטיז (נכון שפעם הוא היה הרבה יותר מגניב?). המוזיקה אמנם נשמעה קצת רפטטיבית לאורך הדרך, אבל לעזאזל, היא הזיזה לי את הרגליים. התקלוט של קונספט הרגיש כמו שואו לכל דבר, כשהבחור האנרגטי רקד עם חיוך מאוזן לאוזן והתרגש כמו ילד בחנות תקליטים.

אבל מעל הערב הזה התנוסס שם של אדם אחד - סול וויליאמס. תמיד אהבתי את הבחור הזה, מעיין קול שפוי המסתכל בו זמנית גם מתוך וגם מחוץ לקהילת ההיפ הופ האמריקאי / הקהילה האפרו-אמריקאית / הקהילה האמריקאית / העולם. השירה שלו אמנם מצריכה אוזן קשבת - דבר שקצת קשה למצוא כיום (אלא אם יש לכם כיוון טוב לריטלין), אבל למי שמצליח לעקוב אחרי המילים היוצאות מפיו כמו לבה רותחת, הרעיונות הפואטיים שלו עוברים בצורה נהירה ולא צריך לשבור את הראש יותר מדי על "למה הוא התכוון?".

וויליאמס עלה לבמה למופע של ספוקן וורד, נכון שיש לו שירים שלמים, כאלה עם מוזיקה, ואפילו מוזיקה מצויינת (אחרי הכל, ריק רובין הצדיק הפיק את אלבומו הראשון וטרנט רזנור בן הבליעל הפיק את האחרון) - אבל וויליאמס הוא בראש ובראשונה איש של מילים ובמקרה של אותו לילה, לא היה צריך יותר מזה.

הוא עמד שם, סיפר על הילדות שלו בכנסייה, על כמה המוזיקה החמה והאהבה מילאו את ליבו ועל איך הדת הייתה לו כמשענת, אבל אם הוא יישען עליה יותר מדי, איך שרירו יתפתחו? הוא סיפר על איך השירה של פעם הפכה ל"כתבים" ואיך הוא בסך הכל מסתובב בעולם למען ה"כתבים" של מחר.

כאדם החריף שהוא, הוא דיבר על הדמיון והחברות בין ישראל לאמריקה, וכמה שהשותפות הזו מובילה לטוב, היא גם מובילה לפשע. לאחר האימרה הוא פצח בטקסט על עוולותיה של אמריקה שהוקמה על דמם של אינדיאנים ונבנתה על גבם המצולק של האפריקאים. "בחיים לא האמנתי שאבצע את הטקסט הזה בישראל", שתל את המחשבה בראשם של המאזינים - לא שהוא ניסה לרמוז למשהו, חס וחלילה.

מילותיו הכנות שיצאו אחת-אחת ממעמקי הבטן שלו הרעידו את המקום, ברגעי השיא, אולי בגלל המחסור במוזיקה הקהל רקע בקצב לרקע דקלומיו של המשורר והפך את האווירה למעיין מופע ראפ הזוי ומהפנט. יחסי האהבה/שנאה שלו להיפ הופ באו לידי ביטוי בקטעים כמו "1987" (מהשנים המכוננות של הז'אנר) וגם ב-"Coded Language", שם הפציר בשמם של השמות ששינו את העולם - מגנדי, לשייקספיר, למגלן, ללנון ועד לשאקור שעל כל אחד ואחת מאיתנו להילחם בחושך בעזרת אומנות, יצירה ומודעות עצמית. כשהוא דקלם את רשימת השמות, הוא עזב את המיקרופון, כשהגרון שלו, או בעצם הנשמה שלו ממלאת את חלל הקומפורט ומשאירה את הקהל עם עור ברווז.

במהלך התקלוטים של צמד המוזיקאים דוריאן קונספט ומגה זויד, וויליאמס תפס את המיקרופון ודקלם את שיריו על גבי המקצבים הרקידים. בניגוד מוחלט לאותם ראפרים, הוא לא עלה לבמה בפוזת "שופוני". הוא פשוט ישב למרגלות עמדת הדי ג'יי, בצד, כשרק הרוקדים בשורה הראשונה יכלו לראות אותו, אם בכלל. הייתי אומר שהוא סוג של מלך, אבל הוא בטח לא היה מרשה לי.

כשיצאתי החוצה, כבר לא היה קר.

תגובות

  • המלך מעולם לא היה עירום יותר.....

    לא...אין תוכן לתגובה הזו..היא שולית...כלכך שולית שזה כבר ממש עצוב..

    ע, 29-11-2009 18:28

  • וואווו כתיבה מרגשת

    ענת, 30-11-2009 09:14