מגזין

כריסטמס בישראל

חורף עוד אין לנו אבל גשמי ברכה של אלבומים ישראלים יורדים עלינו בשבועות האחרונים. סער גמזו, חמוש במטריה, לוקח אתכם לסיבוב בגשם

מאת סער גמזו. 30-11-2009

תגיות: אלבומים, גבע אלון, שלומי שבן, נדי בילו, נינט טייב, Yonatan & Me

כריסטמס בישראל

שבועות עמוסים היו השבועות האחרונים במוזיקה הישראלית. כמה מהאמנים הגדולים השיקו אלבומים חדשים וגם כמה אמנים מוכרים קצת פחות. יותר ויותר קולות מדברים על תנועה מתגברת של "קהילת האינדי" שיוצרת סצנה אלטרנטיבית משמעותית ובעלת כוח בשוק הישראלי. יש תחושה שלעשות מוזיקה אלטרנטיבית בישראל זו כבר לא שאיפה של כמה חברה תלושים מדרום העיר אלא רצון עז ואמיתי לצעוק צעקה גדולה. האמנים והקהל שבעו מהמסטיק הלעוס של הזרם המרכזי והם מחפשים משהו אוטנטי יותר. אלטרנטיבי אך עדיין נגיש. משהו שיוכלו לשמוע בפקק בדרך לעבודה או בבית אחרי הפקק. כמה כאלה תפסו אותי לאחרונה:

 

  

Geva Alon - Get Closer

אלבום סולו שלישי לגיטריסט הסופר-מוכשר הזה. נדמה שכל הקלישאות וההשוואות המיותרות לניל יאנג כבר נאמרו ועכשיו הזמן לראות את גבע אלון כמו שהוא, וניל יאנג הוא בטוח לא. אמנם גם אצלו תמצאו את השילוב של רוק-פולק-קאנטרי-בלוגראס אבל אצל גבע יש ילד קיבוצניק שמציץ בין הצלילים. תיאורי נוף (מאד לא ישראליים אגב) הם הכלי שלו לתאר את הרצון לחופש, לאהבה, לשחרור שלו מהמדמנה הישראלית ומעבר לחיים אחרים של נופים הרריים ירוקים, אגמים ולילות זרועי כוכבים. אם צריך לבנות את התפאורה המושלמת לאלבום היא תהיה על ערסל ליד שדה חרוש לפנות ערב במערב התיכון של ארה"ב. שם, עם כוסית בורבון מקומי, הידיים של גבע מנגנות את שיריו והלב נודד בחזרה הביתה ולאנשים שהשאיר כשעזב.

ההחלטה לעבוד עם טום מונוהן כמפיק אמנם מנפקת אלבום מאד אחיד ברמה ההפקתית והמוזיקלית, הרמה גבוהה מאד ולמאזין לא קשה לזהות מקצועיות ומוזיקליות אך יש בה גם אלמנט מסרס. הריסון שנכפה על חברי ההרכב המלווה מותיר אותי עם תחושת חוסר. Tree יודעים ויכולים הרבה יותר ממה שהאלבום מציג ואני מאמין שלשחרר להם קצת חבל כדי להביא את עצמם אל השירים היה מוסיף כמה גוונים נפלאים של יצירתיות ופסיכדליה לאלבום.

  

נינט טייב - קומוניקטיבי

בשבועיים מאז שראה אור נדמה כאילו נאמר על האלבום הזה כבר הכל. הקהל דוחה בבוז, המבקרים מאמצים בחום ומדינה שלמה מתעסקת בלהבין את פשר הצעד האמנותי שלקחה נינט. צעד אמיץ? ודאי. לא רבים מאיתנו היו מסכנים חיבוק קונצנזואלי של הקהל ויוצאים לערבות הקור של המוזיקה האלטרנטיבית. לא כולנו היינו בוחרים את האמת האמנותית על פני הבטחה מסחרית בטוחה שתמשיך להזרים לנו כסף ופרסום. מעטים מאד היו מוכנים לבצע, במודע, דאונגרייד קיצוני (שלא לומר התאבדות מקצועית) בנתיב הקרייריסטי שלהם. נינט עשתה את זה. כמעט בלי למצמץ. צעד מסחרי? האלבום הראשון שלה הגיע לזהב לפני שהגיע לחנויות, קומוניקטיבי מתקשה לעבור את מחסום 10,000 העותקים אחרי שבועיים תמימים בשוק. הקהל המסורתי שנכח בלידתה ככוכבת צעק לה בוז בערד ומייחס לה אקט של בגידה. הצבא הענק שמקיף את הפעילות המוזיקלית של נינט בטח לא רואה כאן צעד חכם במיוחד. לפחות לא בהיבט הכלכלי. צעד נחוץ? בהכרח. אחרי שנים לא מעטות כשהיא תלויה על חוטים שידיים אחרות מושכות היא ניתקת מהם. היא כותבת את כל המילים בעצמה וגם שותפה פעילה מאד בהלחנה. גם אם המילים בוסריות וזקוקות לליטוש הן חשובות כצעד ראשון של אמנית שרוצה ללכת בדרך עצמאית, זה הצעד החשוב ביותר במסע. צעד איכותי? המילים אמנם בוסריות והכתיבה לא תמיד אחידה אבל הן מביאות פן אישי ולא מוכר. הלחנים, העיבודים והביצועים מצוינים, לא מעט בזכות הבחירה ברוקפור כלהקת ליווי שגם שותפה ביצירה. דווקא הפער בין הסאונד הרוקפורי המחוספס יחסית לקולה הנקי והמעובד (כמעט יתר על המידה) של נינט הוא שגורם לתחושת החמצה. ברגעים הפחות טובים של האלבום נדמה שהיא והלהקה מעולם לא נפגשו. צעד חכם? תשאלו אותי אחרי האלבום הבא.

  

שלומי שבן - מגדל הפזמון

אלה שיקראו למגדל הפזמון אלבום קאברים יטעו. בגדול. כבר על העטיפה נכתב שמדובר ב"גרסאות אישיות של אחרים". לדעתי זה בכלל "אלבום אישי עם שירים של אחרים". כצעד ראשון שלומי שבן מפנה את כל הכלים מהבמה ומשאיר שם פסנתר בלבד. מחזיר אותי לתמונה הראשונה שלו שראיתי - קלידן וירטואוזי עם רעמת תלתלים משולחי רסן שנראה ונשמע כאילו המוזיקליות של מוצרט פגשה את הלהט של ג'רי לי לואיס. גם על הטקסטים שלו הוא ויתר בלי לוותר על עצמו. במהלך סופר מתוחכם הוא מסנן בקפידה כמה מהשירים שעיצבו את שלומי שבן שאנחנו מכירים. אם אמנים אחרים מדברים על השפעות מאמנים אחרים שבן פשוט מביא את ההשפעות לתוך האלבום שלו. הוא מטפל בעדינות בכל טקסט וכל לחן. קודם מפרק לחלקים קטנטנים ואז מרכיב מחדש כשהוא מכניס להם חלפים עם חותמת מהמפעל של שבן. יש כאן תרגום טוב ועיבוד טוב יותר לטקסט של רנדי ניומן, חיבור בין מוזיקה של שופן למילים מעולות של דוד אבידן, סיום ג'ון לנוני לשיר של שלום חנוך, חותמת אישית על שגר פגר ("היה לך איזה שי"'ן {ואיזה בי"ת} ואיזה נו"ן בשם") ומנעד רחב כמו המרחק בין ע. הלל לימי ויסלר מהבילויים. התהליך ששבן מעביר את השירים (בעזרתם המקצועית והרגישה של קובי מידן ודודי מנור) לא יכול להיקרא קאבר. זה פשטני מדי. חוץ מביצוע מחודש יש כאן גם הומאז', כבוד גדול למבצע המקורי, ספקטרום סופר רחב של השפעות ומקורות השראה ועיבודי פסנתר מרהיבים. דרוש לא מעט אומץ להתעסק עם שמות כמו לאונרד כהן או ז'ורז' ברסאנס. דרוש ים של כישרון להפוך אותם לכל כך אישיים עבורך.

 

 

  

Yonatan & Me - Yonatan Miller & Nadav Billu

בשמיעה ראשונה לא זיהיתי כאן משהו מיוחד. אחרי 2 סיבובים האלבום נחת על המדף והראש מיהר לקטלג אותו יחד עם אלבומים אקוסטיים נעימים אחרים שעברו תחת ידיו של נדי בילו ויתאימו ליום של חורף וגשם בחלון. אחרי זמן לא ארוך הזדמן לי לראות את יונתן מופיע עם השירים האלו כחימום למופע אחר. המפגש הזה אפשר לי לשים לב למילים ולהגשה שקצת נעלמו לי בשמיעות הראשונות. הטקסטים אישיים ויומיומיים אבל כתובים בהומור שובה. הפנייה הילדותית לריבונו של עולם ב-in & out, היחס הקליל ליצירה ב-songs of joy, החיוך המריר/מתוק שמעלה the new job. כל אלה, וגם האחרים, מוגשים בחיוך תמים ומלודיות נעימות וקלות לעיכול.יוני ונדי מוכיחים באלבום הקטן והצנוע להפליא שכדי לייצר חיבה לא צריך להתחבא מאחורי הפקה יקרה ובומבסטית או הרכב גרנדיוזי. צריך באמת לאהוב מוזיקה, ליהנות מהאנשים שאתה עובד איתם ולחייך. זה עובד.

תמונת תצוגה: אסף אנטמן

תגובות

  • נינט טייב?

    נגמרו כל אלבומי האינדי המקומיים? זה לא ממש אינדי, ובטח לא קול הקמפוסי!

    אינדי-נגב, 30-11-2009 16:38

  • מה זה קול הקמפוסי?

    אם קול הקמפוס תהיה תחנה שתחרים אומנים רק בגלל שבעבר עשו מוזיקה דפוקה ולא יתנו להם במה אחרי שעשו צעד מעניין בקריירה שלהם, אז קול הקמפוס תהיה גרועה בדיוק כמוהם. הלאה הדיקטטורה. אם יש מוזיקה מעניינת - הביאוה. אל תחביאו ואל תתביישו. האלבום שווה האזנה והתייחסות. וחלאס כבר מתייפיפי האינדי-שמינדי שלכם.

    cam-pussy, 30-11-2009 17:07

  • מתחיל

    להדאיג אותי העניין שאתה כותב בדיוק את מה שאני חושבת, רק הרבה יותר ברהיטות... גם בקריאה שנייה הכתבה הזו היא כייף גדול ;)

    חאתול, 30-11-2009 20:04

  • יונתן מילר המלך!

    ולמה לא מספרים לנו על ספיישלים של מוזיקת אינדי ישראלית בסאצ'מו?

    דקסטר בוכניק, 01-12-2009 02:48

  • שלומי שבן

    אחד האלבומים המעולים שנשמעו לאחרונה. פשוט מצויין. גם גבע אלון אדיר. אחלה סיקור. ו... לכל ה-אני-שייך-לאג'נדת-קול-הקמפוס-אינדי-נגב-מוסיקת-שוליים-בקטע-מגאניב-ונינט-טייב-למשל-זו-קללה... תוציאו את הראש מהאחוריים. רוצים שינוי? אז תנו הזדמנות.

    אפס אחד, 01-12-2009 08:08

  • בחירות מעולות

    אהבתי.

    עומר, 01-12-2009 08:23

  • האלבום של גבע מקסים,הוא בדיוק כמו שהוא צריך להיות:)

    רחל, 01-12-2009 13:56

  • "בוחרים את האמת האמנותית על פני הבטחה מסחרית בטוחה שתמשיך להזרים לנו כסף ופרסום"

    אם אתה אוכל את הבולשיט הזה - אז אתה כנראה עיוור הבחורה לא מפסיקה לעשות קמפיינים/סרטים/השקות/דוגמנות ועוד מיליון דברים שהם לא מוזיקה ומאפשרין לה להמשיך להזרים כספים לטדי הפקות בע"מ. יחסי הציבור של האלבום הזה הם מהאגרסיביים שקיימים, משהו שאף אומן אינדי לא זוכה לו. קול הקמפוס - מערבל יחסי הציבור בלע גם אתכם. הסימום עבד עליכם יופי יופי. אתם אמורים להיות סטודנטים לתקשורת שמזהים ספין מהו ממרחק של קילומטר. הרדאר שלכם נדפק.

    חוחית מערבל, 01-12-2009 16:47

  • מודה ומתוודה

    שהאלבום של נינט מאד מסקרן אותי אחרי שני הסינגלים שהיא הוציאה בזמנו. ושלומי, נו כנראה שאצטרך לשלם על כרטיס בכל מקרה ;) כתבת יופי.

    קרו רובין, 08-12-2009 11:47

  • יונתן מקסים!

    קרנית, 17-12-2009 11:27

  • האלבום של יונתן מילר מרגש!

    יורי, 23-12-2009 17:47