מגזין

בקסטייג': נדב אזולאי משוחח עם גיא בן שטרית

נדב אזולאי החל לנגן בגיל שמונה, אבל רק לאחרונה הוציא אלבום. גיא בן שטרית עובד בתור אנימטור ובמקביל מוביל את להקת אטליז. אה, והם גם בני דודים. עכשיו הם נפגשים לשיחה על יצירה, על הומור ועל הצלחה. מדור מאת סער גמזו

מאת סער גמזו. 24-11-2009

תגיות: נדב אזולאי, בקסטייג', גיא בן שטרית, Eatiliz

בקסטייג': נדב אזולאי משוחח עם גיא בן שטריתצילום: יחסי ציבור

בקסטייג' הוא הצצה לשיח מוזיקאים. עשר שאלות שנשאלות ממי שמכיר את הקשיים וחווה את הלבטים של היצירה המוזיקלית. בכל שבוע אמן אחר מפנה את השאלות שלו לאמן שהוא בוחר, תוך היכרות עם היצירה שלו ועם השוק הישראלי. והשבוע גיא בן שטרית ("אטליז") ונדב אזולאי מנהלים דו שיח.

נדב, מתי היה המפגש הראשון שלך עם גיטרה? איזה שיר למדת לנגן על גיטרה לראשונה?  

"המפגש הראשון שלי עם גיטרה היה איתך, בבית של סבתא תמר ז"ל. הייתי בן שמונה או תשע. לימדת אותי לנגן Am ו-D, נראה לי שזה היה עם השיר 'זכוכיות על הלשון'".

כמה מהפרגון המופנה כלפיך כמוזיקאי עיצב את אישיותך למה שהיא היום או שינה אותה ממה שהיא הייתה לפני שהתוודעת לציבור?  

"יצאתי מהרמקול בגיל יחסית מבוגר, ועד אז לא ממש החשבתי את עצמי למוזיקאי. גם אחרי כן, היה תהליך הדרגתי בו אנשים התוודעו אליי ולמוזיקה שלי. לכן, אני חושב שזה השפיע עליי כך או אחרת, אבל לא במידה הרת גורל".

מתוך הנחה שאתה כותב שירים אישיים מתוך הפנימיות שלך, וחלק מהאישיות והפנימיות שלך היא היותך בעל אחוזי נכות מסוימים, האם ניסית או חשבת לכתוב שלא מתוך הנכות?  

"אחוזי הנכות שלי אף פעם לא היו עניין פנימי, תמיד חיצוני בלבד. אף פעם לא היוו ממד נפרד של התמודדות בחיים שלי. תמיד זה היה חלק כזה או אחר מהחיים. המגבלות שלי הן משהו מולד ואף פעם לא חייתי בלעדיהן, בדיוק כמו שאף פעם לא הייתי אישה".

"אני יכול לנסות לכתוב מנקודת מבט כזו, אבל זה לא יהיה אני ואני כמעט אף פעם לא כותב מנקודת מבט של מישהו אחר. וגם כשאני כן, נראה לי שהמישהו הזה לא רואה טוב. הרבה פעמים אנשים אומרים לי: 'זה בטח כל כך מוזר לראות ככה..' ומה שלרוב לא מבינים, שלי זה נראה מוזר בדיוק באותה מידה מהצד השני, לראות כל כך הרבה".

הסביבה שלך והחברה שבה אתה מעורה, משפחה וחברים, ניחנים בקלילות ובלא מעט חוש הומור. הצד הזה ביצירה שלך בא (לפחות לטעמי) מעט מאוד לידי ביטוי, תקן אותי אם אני טועה. האם שמת לב שאתה כותב יותר מהזווית של האמן המיוסר ואיך אתה מסביר את זה?  

"אני כותב הרבה, מלחין ומקליט. רק קומץ מסך היצירה שלי נכנס לקטגוריה שירים של 'נדב אזולאי'. ההוויה שאתה מתאר היא באמת היומיום שלי, אבל הרגעים שכן הופכים לשיר, לרוב מגיעים ממקום של פיתרון, של עימות, של להגיד משהו בקול רם, לבקר את המציאות ואותי בתוכה. השירים הם בדרך כלל תהליך מסוים, בו אני מתחיל בנקודה א' ומסיים במקום אחר. מעבר לכל זה, נראה לי שזה יותר קל לי. ובכלל, אין לי מושג".

בהרבה מקרים, כניסה לאולפן הקלטות לתיעוד החומרים היא תוצר של שיקולים כלכליים; השכרת חדר חזרות, שעות אולפן הקלטות. במקרה שלך, אתה יוצר, מפיק מוזיקלי ובעל אולפן שעומד לרשותך. עד כמה המוצר שיוצא תחת ידיך אותנטי מאחר ובאפשרותך (להבדיל מאמן שאין ברשותו את האמצעים של אולפן הקלטות ומוגבל בזמן) לחזור ולהתחבט בשיר ובהפקתו ובלבוש והצורה שהוא מקבל? במילים אחרות, איך אתה מרגיש עם בגד שעבר כמה כביסות? אתה מרגיש לפעמים שאתה מאבד בכך את הרעננות של השיר?

"זו הזמנה לדיון פילוסופי שיכול להתפרש על מאה עמודים. אנסה לענות בחמש שורות: אני מאד משתדל שהאמצעים שלרשותי לא ישמשו אותי לרעה. וזה שיש אולפן לא בהכרח אומר שיוצרים כל כך הרבה ומתעסקים בזה, להיפך - אלמנט הסנדלר עובד יפה מאד. מעבר לכך, אוכל להגיד לך שהעיסוק היומיומי המחייב בעריכה ובפרו-טולז, פיתח אצלי רעב גדול לתיעוד הרגע הזה, הכאן ועכשיו, בלי פאנצ'ים, בלי מסיכות, בלי אוטו-טיון ובלי נעליים. לא תמיד

זה עובד אבל כשזה קורה, זו התרגשות שאין כמותה.

"זה משהו שאני משער שיהיה אפשר להרגיש הרבה יותר באלבום הבא מאשר בקודם. ב'צד של הרעים', היה לי מאד חשוב שיהיה מהוקצע ונכון, דווקא כאיש מקצוע בתחילת הדרך ופחות כאמן. ביקשו לשמור על התשובות קצרות, אבל אספר לך גם שאת 'מקום לשבת', שיר בונוס שסוגר את האלבום, הוצאנו לאור כמה ימים אחרי שהוא הוקלט, שבועיים אחרי שנכתב, בלי מיקס. נכשלתי בעניין חמשת השורות".

ועכשיו: התשובות של גיא בן שטרית

מהיכרות שלי איתך אני יכול להגיד שאתה לא ציני וקל-דעת כמו שמצטייר מהיצירה שלך. למה הפוקוס לא על הטקסט? למה דווקא הומור? ציניות? נונסנס? למה לא להגיד משהו עד הסוף?

"בהנחה שאתה מתייחס לשירים שכתבתי לאינפקציה, אני רק יכול לומר שמאז ומתמיד, בכל מישור שאני עובד, בין אם זה בעולם האנימציה ובין אם זה בעולם המוזיקה, אני אוהב להבין את סך החלקים שנמצאים לי על הצלחת ולמקסם את הפוטנציאל שלהם לכדי משהו אחד ושלם".

"במקרה הזה, מדובר בתקופה שבה זה היה או שאני נופל לדיכאון או שאני משתמש בחוש ההומור המפותח והמקאברי. במפגש עם ניר טרטר (סולן אינפקציה) מצאתי עוד אלף ואחת סיבות מצוינות לפנות לכיוון היותר הומוריסטי. לעניות דעתי, עדיין לא ראיתי להקת נונסנס עם פרונטמן כל כך מוקצן ומבדר מאז אינפקציה ועד היום".

קשה יותר לעשות הארד-קור-פרוג-מטאל-פיוז'ן-פופ כשמתבגרים? על כל מה שמשתמע מכך, הנויז, התזזיתיות, האלימות, התפקידים הסופר-מוקפדים? ומנקודה אחרת, אתה מרגיש שאתה עובר תהליך בתור אמן?

"מנקודת המבט של מי שמלחין וכותב בתוך הרכב, ומבלי להתייחס כרגע לאינפוט המשמעותי של כל אחד מחברי אטליז לחומרים שאני כותב, כשאתה חלק מהרכב. להבדיל מאמן סולו, ההתפתחות המוזיקלית שלך היא קבוצתית. לפיכך לפעמים היא גם יותר איטית כי צריך לנוע בקבוצה עד שכולם יישרו קו; אם כולם בווייב הפרוגרסיבי וההארדקוריסטי, אז כחלק מקבוצה אני צריך להרגיש שזה זמן נוח להשתנות. להיות יותר פשוט, נניח, ושכולנו נרגיש שזה נובע מתהליך טבעי ולא כפוי".

"בעצם כך שכולם מתפתחים ביחד ולחוד באופן פרטי ככל שעובר הזמן, אם הצלחתי לעמוד במשימה של להביא שיר או קטע חדש ועדיין להחזיק מכלול שלם של אנשים מוכשרים זוהי תעודת העניות שלי לגבי איפה הייתי ואיפה אני עכשיו. ובעניין הקושי זה תלוי באיזה תקופה תשאל אותי. בתקופה האחרונה בהחלט יותר קשה לי. התקליט הבא של אטליז שכבר הוקלט ויצא ב-2010 בהחלט יעיד על כך. לגבי התפקידים הסופר מוקפדים, על זה עדיין לא ויתרנו באטליז, נראה, אולי בהמשך. כשנתפתח". 

לפני כמה שנים עלעלתי בספר של שופן ונתקלתי בציטוט שלו שאמר: "Simplicity is Hardest to Achieve". ניסית לגשת לדברים מהנקודה הפשוטה יותר פעם? המשוחררת יותר, פחות שכבתית ומפותלת?

"בהחלט כן. מי שיקשיב לתקליט הראשון של אינפקציה 'ככה מפנקים' ימצא שם שירים שבבסיס שלהם הם מאוד פשוטים. השכבות והעיבודים נוצרו תוך כדי עבודה משותפת וקבוצתית עם אנשים בעלי עושר מוזיקלי מפותח שבו כל אחד רוצה להגיד את דברו. באלבום השני 'בכיף', מופיע שיר בשם 'ולמרות הכל' שאותו אני שר, גם הוא עדות לקלילות יחסית שלא מסתבכת, אבל כמובן שהכל יחסי; ביחס למישהו אחר זה עדיין יכול להראות מורכב. הפרשנות שלי לציטוט שלך את דברי שופן ואיך שאני מבין אותו הוא - שלהלחין שיר מורכב (שכן שופן לא היה קומפוזיטור פראייר בכלל) שייתפס באוזניו של המאזין כשיר קליל ופשוט שאפשר לפזם - זוהי משימה לא פשוטה, מעניינת ומאתגרת".

 

ההצלחה של "Hey" כקליפ - מטורפת. אז בעצם מה אתה יותר, אנימטור או מוזיקאי? והאם זה שאחד מהם מפרנס אותך ואחד אונס אותך כלכלית משנה את התמונה?

"תלוי באיזה יום שואלים אותי. יש משהו באנימציה שגורם לי לשנוא את התחום עד מאוד והוא שכאשר אני רוצה ליצור סרטון אנימציה, הרעיונות נורים מתוכי בצרורות ובקצב אש גבוה ועל מנת ליישם את שפע הרעיונות לידי אנימציה בפועל, כמות המכשולים הטכניים שבהם אני נתקל מדכאים לי ת'תחת".

"מצד שני במוזיקה, אני פשוט מניף ת'גיטרה  ועל ידי רפרוף של כמה אקורדים יוצר לי שיר. במהלך היצירה ותוך כדי שאני מעבד את השיר, אני מערים על עצמי קשיים ,לפעמים אפילו בכוונה, כי יש לי נטייה להשתעמם מהר מאוד. מה שיוצא בסוף זה עיבוד שקשה טכנית לנגינה ובמקרים לא מעטים אף קשה לאוזן לעיכול. עד לפני שנתיים המצב שאתה מתאר שבו אני מתפרנס מאנימציה ומבזבז את שכרי על מוזיקה, הוא מדויק להפליא, רק שלמרות שהמוזיקה 'אנסה' אותי לבזבז כסף היא גם מה שהחזיקה אותי אדם שמח ומאושר יותר מנטאלית. עם כל הכבוד לאנימציה ששכרה בצידה, היא עדיין נתפסה אצלי כ-day job אפור ומתיש כי אני מפונק".

שאלה בנאלית להחריד שרציתי לשאול אותך תמיד, אבל בגלל שזה מעפן אז לא שאלתי. איזה אלבומים אתה הכי אוהב? תן כמה.

"כל האלבומים של הפיקסיז, 'Nothing's Shocking' ו-'Ritual de lo Habitual' של ג'יינס אדיקשן, 'Lysol', 'Stoner Witch', 'Stag' ו-'Houdini' של המאלווינס, שלושת הריליסים הראשונים של לאש, 'Treasure' של קוקטו טווינז ו-'Prince Charming' של אדם אנד דה אנטס". אני גם מפרגן לאלבום שלך 'בצד של הרעים', אבל בינינו, גם ככה אנחנו משמיעים אחד לשני חומרים ומפרקים ת'צורה אחד לשני עם ביקורת".

נדב אזולאי הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקה עצמאי. בשנה החולפת שיחרר את אלבום הסולו הראשון שלו שזכה לביקורות נלהבות. בימים אלה הוא עובד על אלבום שני ובמקביל על מיקסים לאלבומו של איתי בלטר.

 

גיא בן שטרית הוא מנהיג להקת אטליז, שמשיקה מחר (25 בנובמבר) אי-פי בשם "Delicately Violent" במועדון הבארבי בתל אביב. בהופעה יתארח שלמה גרוניך והיא תצולם ותועלה על גבי DVD.

 

חוץ מזה, גיא ונדב הם גם בני דודים.

 

 

טור זה פורסם באתר NRG מעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב-NRG מעריב

 

תגובות