מגזין

עוּד הפעם

"צלילי העוד" הגיעו לעשות שכונה בברזילי והחזירו את יוסי חלילי אל היום שבו הוא שב לזרועות המוסיקה המזרחית

מאת יוסי חלילי. 09-11-2009

תגיות: צלילי העוד

עוּד הפעם עטיפת התקליט

השם "צלילי העוד" מעלה בי באופן קבוע את אותם זכרונות מתוקים. ממש כמו אצל פאבלוב והכלבים, הגירוי הבלתי מותנה בדמות סלסולי הגיטרה של יהודה קיסר מקשר אותי ישירות לפטיפון הישן של סבא שלי ולסמטאות שכונת ילדותי בימי שישי, בהם בקעו קולות השירה והסלסול מהמרפסות בזמן הנקיונות. אבל יותר מהכל, אני תמיד נזכר ביאיר לוי וביום בו הוא הופיע מולי עם אוזניות על הראש בחצר בית הספר. לא היינו ממש חברים, אני ולוי, ולמעט העובדה ששנינו בחרנו להשתתף בתהליך האינטגרציה ולנסוע בכל בוקר כחצי שעה מדרום ת"א צפונה כדי להגיע לשיעור הראשון, גם לא היה לנו הרבה במשותף. שלום שלום, אתם יודעים. אבל כשהוא עבר מולי אז, עם האוזניות שסקרנו אותי, יצא לי ככה בטבעיות לא אופיינית: "מה אתה שומע, לוי?". "צלילי העוד" הוא ענה, הוסיף חיוך והמשיך. ושם זה הכה בי פתאום. בגיל 15, בחצר בית ספר ברמת אביב, הבנתי שאני צריך לחזור אל המוסיקה מהשכונה. עוד באותו היום, כשחזרתי הביתה, נברתי בין הקלטות עד שמצאתי את זאת עם הכתובת "צלילי העוד". אולי לא לגמרי הבנתי את זה אז, אבל מה שיצא מהרמקולים, קטעים כמו "אני גדליה" (שיר האונייה) ו"חנהל'ה התבלבלה", היו בעצם תחילתו של תהליך החזרה שלי אל חיק המוסיקה המזרחית המסורתית שממנה הקפדתי להתרחק עד אז, תהליך שאולי הגיע לשיא במוצאי שבת האחרונה בברזילי בת"א.

אם לומר את האמת, לא שמעתי על ההופעה הקרבה, וללא הטלפון ממחלקת האירועים המשובחת של קול הקמפוס גם לא הייתי יודע עליה. משהו חורק שם, במכונת יחסי הציבור הלא משומנת של "צלילי העוד". אולי זו הסיבה לכך שכשנכנסתי למועדון כשעה אחרי מועד ההתחלה המקורי, היו בו לא יותר מחמישים אנשים, שניים מהם בייבוא אישי שלי. באמת לא מתאים. אלה "צלילי העוד"! הרכב שאם תקישו את השם שלו בגוגל, תקפוץ לכם מכל פינה במסך הכותרת על "נביאי המהפיכה המזרחית", שהיו הראשונים לשלב את הגיבסון של ריצ'י בלקמור וג'ימי פייג' יחד עם הסולמות הים תיכוניים של אריס סאן, ששרו טקסטים בתימנית של ר' שלום שבזי לצד אלה של אלכסנדר פן ואלתרמן, שהביאו את החאפלות וערבי השירה מהגגות של כרם התימנים ישירות אל הערוץ הראשון. טוב, ביחסי ציבור הם לא היו טובים אף פעם.

עם עליית הנגנים לבמה החל גם הקהל, שבינתיים כמעט והכפיל את מספרו, לעזוב את הבר ולנוע לרחבה שממול הבמה. יכולתם למצוא שם חבר'ה צעירים שנולדו קצת אחרי 1984, שנת הפירוק של הלהקה, לצד כאלה שעוד הספיקו ליהנות ממנה בזמן אמת. על מושבי רכב שפוזרו בצד (מה זה העניין הזה, ברזילי?) ישב זוג בשנות השבעים לחייו, שהיה כאן עוד לפני "צלילי העוד". איזה יופי. יהודה קיסר והחברים מתחילים לרוץ על המיתרים כשרמי דנוך הסולן עולה לשיר את שיר האונייה, עם המילים של אלתרמן שמגלות שנסיעה להודו או לאוסטרליה היא לא המצאה של הדור שלנו. אחר כך מגיע העצב עם "חסידה צחורה" שגולשת ל"סורו מני". אלכסנדר פן מתלבש יפה על מיתרי הקול של דנוך ועל הגיטרה המסלסלת של קיסר. "עודי לי", ששימש גם את זוהר ארגוב בזמנו, היה הבא בתור, עם הלחן הנפלא של ר' שלום שבזי. בקהל כבר רוקדים בשורות את הצעד התימני המפורסם ודנוך נראה מבסוט. הוא שומר על הקצב עם "בזכרי ימים ימימה" והקהל באקסטזה.

רק התחלנו ליהנות וכבר עולה האורחת הראשונה של הערב. מהר מדי לטעמי, אבל כשהאורחת היא אהובה עוזרי, אתה רוצה שהיא תעלה כמה שיותר מהר. בצעדים איטיים ולקול תשואות רמות היא עולה יחד עם הזמרת אלינור שמשמשת לה כקול ועם הבולבול טרנג, כלי הנגינה ההודי המסורתי הצמוד אליה. "עמק הפרחים" בא ראשון ואז "אמי אמי" האהוב עלי, קטע שזכה לחידוש בועט של דודו טסה. אלינור משתדלת מאוד להיכנס לנעליים הגדולות שהשאיר קולה של עוזרי אי שם מאחור, אבל איש הסאונד לא בדיוק עוזר לה (ולא ליתר הנגנים, אגב) ועם יותר מדי רוורב ואפקטים השירה נשמעת ככה, בסדר. עוזרי לוקחת את העניינים לידיים ומתחילה לדבר דרך המיתרים. "צלצולי פעמונים" מרים את הקהל שוב ולוקח אותו עד ללהיט הסיום שלה - "האיש ההוא". הרבה אהבה היא מקבלת מהקהל המצומצם בברזילי, ורואים שהיא מתרגשת. את דנוך זה פחות מרגש, והוא מתחיל כבר את השיר הבא, עוד לפני שעוזרי מספיקה לרדת מהבמה ולהיפרד. כולם רוצים לגעת באהובה כשהיא חוצה את הרחבה ותשומת הלב קצת בורחת מדנוך. הוא מצידו ממשיך לסלסל ומזמין את צמד האורחים הבא - אקסום. צמד הדאנסהול עולה קופצני כתמיד ומבצע יחד עם הלהקה קטע אחד בלבד - "עופרה" ("אח יא עופרה..."). היה יופי, תישארו עוד קצת להבא. קטע לא ברור מגיע מיד אחרי, כשדנוך מציג את בתו ורד, זמרת הליווי של הלהקה, שמפציעה עם קטע של מירי מסיקה (אל תשאלו אותי איזה). קצת לא קשור לפי התזוזות העצבניות משהו בקהל. שיירת האורחים לא נפסקת ובתום השיר דנוך מתכבד להזמין את אמנון ארגוב, אח של זוהר, לביצוע של "אלינור". המניירות וגוון הקול כאילו של זוהר, מה שמצמרר במיוחד לאור העובדה שיום ההופעה מציין בדיוק 22 שנה למותו. אחרי כמה מילים לזכרו ובשבחי הלהקה מפנה ארגוב את הבמה לטובת הלהיט הגדול ביותר של צלילי העוד (ואף מילה על צלילי הכרם...) - "חנהל'ה התבלבלה". ידיים לשמיים וברכיים לחזה - כולם רוקדים לצלילי אחד הריפים המפורסמים ביותר בתולדות הגיטרה הישראלית. פשוט אדיר.

דנוך מסיים את הקטע נרגש ומתכוון להיפרד מהקהל בברכת שבוע טוב, אך לפתע קיסר עוצר אותו. מכאן מתחילה סאגה שלא ראיתי כמותה בשום הופעה עד היום (כולל עבודה של שלוש שנים באירועים וחתונות): הוא מבקש לקרוא שוב לאמנון ארגוב לביצוע השיר "בדד". "בקשה מיוחדת של כוכי" (כוכי מרדכי שנכחה בקהל) הוא מסביר. אממה? אמנון לא מגיע. איפה אמנון? לא ברור. הביצוע המאולץ מתחלף ב"שלום לבן דודי" כשארגוב מפתיע באמצע (עם חולצה חדשה) ומצטרף אל החברים. קיסר ואמנון נהנים, וגם כוכי, רק שהחבר'ה שמנגנים צריכים כבר ללכת. מה עושים? נשארים רק עם הקלידן שמנסה להשתלט על המלודיות ועל הביט גם יחד בזמן שהמתופף מפרק את הכלים מאחור ומבצעים שירים לבקשת הקהל ההמום. בשלב מסוים המיקרופון עובר לכוכי ברחבה, שגם עולה על הבמה ומנסה להעיר את אלה שעוד נשארו. מה הולך כאן ???  

אין ברירה, צריך להגיד את זה: צלילי העוד נותנת לשכונה להשתלט עליה. ועזבו לרגע את הבלגאן בסוף, שהתאפשר בגלל האופי האינטימי של ההופעה הזו. לכל אורך הערב החברים לא תמיד מתואמים עם האורחים שלהם, לא מהודקים מבחינת הפקת המופע ומרשים לעצמם להתנהג כמו להקת חתונות אמיתית (יהודה קיסר מצטלם עם אנשים מהקהל באמצע ההופעה ואפילו בודק את הטלפון שלו - נשבע לכם). גם האירוחים בפועל לא תואמים את הפרסומים שלפני (אבי ביטר למשל לא הגיע והעניין כלל לא זכה להתייחסות מצד ההרכב) ועוד כהנה וכהנה.

ואחרי הכל, נהנינו. מהמוסיקה הנפלאה, מהאווירה וכן, גם מההווי השכונתי-חתונתי שבא כנראה בעסקת חבילה עם הלהקה. "בעיני, הדבר הכי חשוב שעשינו היה שאנשים שגדלו על השירים האלה, ששמעו אותם מאבא שלהם או ממישהו בשכונה, יכלו עכשיו לשבת בבית ולשמוע אותם מתקליט. זה מילא אותי גאווה", אמר פעם רמי דנוך באיזה ראיון. אם גדלתם כמוני, בשכונה של דנוך, אתם בטח גאים יחד איתו. אם לא, כל שאתם צריכים לעשות הוא לתפוס את ההופעה הבאה של צלילי העוד.

להקת "צלילי העוד" הופיעה במועדון הברזילי ת"א - מוצ"ש 7.11

תגובות

  • well said

    כל מילה בעניין ההתנהלות - ברזל!

    גמזו, 09-11-2009 23:15