מגזין

מתנגן לי איזה סרט - מועדון הכותנה

אילנה סמוש חוזרת לאווירת שנות ה-20 הסוערות ולמוזיקה שביססה את התקופה עם הסרט "מועדון הכותנה"

מאת אילנה סמוש. 01-11-2009

תגיות: אלבומים, מתנגן לי איזה סרט, מועדון הכותנה

מתנגן לי איזה סרט - מועדון הכותנה

אחד הדברים הכי מדכאים שיכולים לקרות לך בתור תסריטאי-בימאי, יהיה להשקיע ארבע שנים בסרט שעלותו מגיעה ל-50 מיליון דולר, עם שחקנים מהשורה הראשונה ובסוף לשמוע שהתסריט שלך קלוש ולפיכך הסרט יהיה כישלון כלכלי ואמנותי. "מועדון הכותנה" של פרנסיס פורד קופולה מעוטר בשחקנים: ריצ'ארד גיר, ניקולס קייג', בוב הוסקינס, לורנס פישבורן ואפילו טום וויטס (שמופיע שם בתפקיד קטן), גרם לקופולה נזקים כלכליים רבים ואובדן חירות אמנותית למשך שנים. למרות זאת, אני מוצאת את עצמי נהנית מהסרט הזה והרבה מכך בגלל המוסיקה שמלווה אותו.

כשמדובר בסרטים מהסוג המוסיקלי אהיה הראשונה ללכת ולראותם. אני לא מדברת על מחזות זמר (למרות שגם בקטגוריה הזו יש כמה שמעלים בי חיוך), אני מדברת על סרטים שמשתמשים במוסיקה כחלק בלתי נפרד מזרימתו התקינה של הסרט. סרטים שכל מהות הצילום בהם וקצב עריכתם מתוזמנים על פי המוסיקה. צופים בשוט אחד שמלווה שני אנשים הולכים ברחוב, בשלב מסוים אנחנו כבר לא בקצב הליכתם והם כבר עם הגב אלינו. פתאום המצלמה נתקלת בזוג אחר שהולך ברחוב ועכשיו אנחנו הולכים איתם, לכיוון אחר. למרות ששוט מסוג כזה מופיע בסרט הנוכחי ללא ליווי בולט של מוסיקה, הוא מוסיקלי בעצמו רק מעצם התכנון שלו. כשסרט מסוים מלא בשוטים מהסוג הזה, הוא הופך בעיניי לסרט מוסיקלי גם עם המוסיקה הממשית בו היא לא רבה. על אחת כמה וכמה כאשר מוסיקה ממשית גם כן מצטרפת לסרט ונושאי צילום רבים הם מוסיקליים, כגון: ריקודים, שירה ונגינה. נושאים כאלה לא חסרים ב"מועדון הכותנה" והם אלו שמניעים את רוב העלילה.

מועדון הכותנה היה מועדון לילה מפורסם בהארלם שפעל בין השנים 1920-1940. בראשית היה שם מועדון לילה שנפתח על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון שנקרא Club De Luxe. ב-1923 השתלט עליו המאפיונר Owney Madden ואף החליף לו את השם ל-Cotton Club. שם שמרמז על מטעי הכותנה בדרום ארצות-הברית, רמז לעבדות השחורים וכך גם עבדותם במועדון זה כליצני החצר של הלבנים. המועדון היה זה מוקד בילוי פופולארי ללבנים והכניסה לשחורים כקהל הייתה אסורה. בין האמנים הקבועים שהופיעו במועדון זה היו: דיוק אלינגטון, שתזמורתו היתה תזמורת הבית בין השנים 1927-1931, פלטשר הנדרסון, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאב קאלוויי, הזמרים נאט קינג קול, בסי סמית', אלה פיצג'רלד, בילי הולידיי ועוד רבים. אחרי שב-1935 פרצו בהארלם מהומות על רקע גזעני, הפכה השכונה לאזור מסוכן ללבנים והמועדון נסגר. הוא נפתח מחדש באותו שם, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אולם נסגר לתמיד ב-1940.

זהו סיפורו של דיקסי (ריצ'ארד גיר), חצוצרן מוכשר שבטעות מציל את אחד האנשים הכי מסוכנים בניו-יורק - המאפיונר דאטש ("הולנדי"). משם ואילך הופך דיקסי להיות רכושו הפרטי של דאטש ומסתבך בקשר שהמוצא ממנו הוא רק בדרך אחת. כמובן שבכל הסיפור הזה ישנה גם אהבה אסורה לבחורה שנחשבת גם היא לרכושו הפרטי של דאטש, (כמה פעמים היינו בסיפור הזה?) ולריצ'ארד גיר שכמו בכל סרט בו הוא מופיע, חייב להיות השוט בו אמור להיראות מזועזע (לדעתי זה כתוב לו באופן קבוע בכל חוזה של סרט בו הוא משחק).

מחבר הפס-קול הוא המלחין הבריטי ג'ון בארי שהלחין את המוזיקה גם לסרטים "קאובוי של חצות" ו-"לרקוד עם זאבים", אך שמו מוכר דווקא מיצירת הפס-קול לסרטי ג'יימס בונד על אף שאינו נחשב למלחינן. כיאה לסרט שמדבר על שנות העשרים הסוערות מלווה הפס-קול בקטעי ג'אז מובילים, אך אלבום שיצא במקביל ליציאת הסרט ב-1984 מאחד קטעים אותנטיים משנות ה-20 של דיוק אלינגטון ולהקתו ועוד רבים וטובים. לא מצאתי באלבום זה ביצועים מחודשים שנעשו להם בסרט עצמו, זאת כנראה בגלל כשלון הסרט - לא היה טעם להשקיע בשיווק של פסקול ספציפי בהוצאה נפרדת מהסרט, אבל זו רק השערה ואולי תחקיר מעמיק יותר יגלה אחרת. 

הסצנה המרשימה ביותר בסרט מלווה בסאונד עם ויז'ואל של אחת הדמויות רוקדת סטפס עם עריכה מקבילה להתנקשות במאפיונר הגדול. זו סצנה באורך של כמה דקות טובות, מהפנטת במיוחד ומניחה לצופה להתמסר בקלות לנעשה מול עיניו. הסצנה שבעצם סוגרת את הסרט ומסכמת את כל רעיון הסרט המוסיקלי עליו דיברתי בפתיחת שורות אלו. לא חובה להתייחס לעלילה של הסרט אם היא חסרת נפח בעיניכם, אבל שווה צפייה במצב רוח ספציפי העונה לכינוי "זרימה".

תמונת תוכן ותצוגה: straatis, ClevelandSGS

תגובות