מגזין

על תבונה ורגישות

הפסטיבל הראשון למוזיקה בתל אביב מביא עמו גיוון יוצא דופן של יצירה מקומית. נועה ברודצקי מתחילה במסורת חדשה

מאת נועה ברודצקי. 27-10-2009

תגיות: פסטיבלים

על תבונה ורגישותצילום: יחסי ציבור

שני עולמות שונים במהותם נגלו, אחד אחרי השני בתיאטרון העונה לשם "צוותא".הראשון ביום רביעי, מסודר, מוכר, מהודק וסטרילי. השני ביום חמישי, מבולגן, מפתיע, מתהדק ובהחלט מלוכלך בצלילי אדמה חמה וקרה כאחד. משניהם פורצות שתי זמרות, נאות במראה, לבושות שמלה אפורה.

עלמה זהר, במיני קצרצר ותלתלים בלונדיניים רועמים בזירת צוותא 3 לעומתה דנה עדיני, בשמלת שק ושפתיים התואמות לתוף המריים האדום שבידה בזירת צוותא 2 - שתיהן מכירות תודה קודם כל לקהל ואחר כך לפסטיבל הראשון למוזיקה בתל אביב.

הפסטיבל נפתח לפני כשבוע, הוא משלב הפקות מקומיות ובינלאומיות אשר יתקיימו בלוקיישנים שונים ברחבי העיר "הזקנה", בת מאה השנה: המשכן לאומנויות הבמה, בית לסין, מועדוני מוזיקה (הלוקחים חלק פעיל בעשייה וקידום המוזיקה בארץ) כמו: בארבי, זאפה, קומפורט, ברזילי והאוזן בר.ניצן זעירא ואודי דבוש, המפיקים והמנהלים האומנותיים של הפסטיבל: "יזמנו את הפרויקט החשוב והמורכב הזה על מנת ליצור פסטיבל ארצי ובינלאומי שיהווה מסורת תל אביבית חדשה, וכור היתוך ליצירה ולקידום מוסיקאים הפועלים בעיר. אנו מאמינים כי פסטיבל מסוג זה, יתרום לקידום חיי התרבות הישראליים בכלל ותחום המוסיקה, היצירה והשירה בפרט".

בשבילי עלמה זהר פתחה את הפסטיבל. זהר נולדה בשכונת רחביה שבירושלים לישראל ואורנה זהר. בגיל עשרים וחמש החליטה כי היא צריכה שינוי, טסה לאפריקה, הצטרפה להרכב רגאיי והקליטה חצי אלבום באנגלית, כיאה לטרנד המוביל היום במוזיקה הישראלית הקורצת לחו"ל בעידן הגלובלי ומאבדת קצת מהעומק שלה בדרך. אך בניגוד לטרנד בעייתי זה, היא החליטה להקליט את כל אלבומה הראשון בשפת האם, עברית. בהופעה היו שתי הפתעות, הראשונה באה בצורת שיר חדש, שיר פוליטי בניגוד לשירי אהבה הנפוצים מדי בארץ בוערת כמו ישראל. בתחילת ההופעה זהר כמעט שאינה מדברת, כשהיא כן מחליטה לדבר היא תוקפת את המיקרופון עד כדי כך שכל פעם מחדש הוא מקבל מכה מפיה וזורקת משפט ושליש, חצי לא ברור וחצי מצחיק לאוויר האולם. אך כשהיא מדברת על התחום הפוליטי דווקא, הדיבור נעשה רגוע, שקול ורציני. זהר כתבה והלחינה את השיר "מסע", למען הפליטים כשנתבקשה להשתתף במופע התנדבות שארגן תומר יוסף. לצערנו השיר מתאים גם לזועה החדשה בארץ "גירוש הילדים הזרים" ולכן היה רלוונטי מתמיד. בסיום השיר, הפצירה זהר להיכנס לאתרים ולראות כיצד אפשר לתרום למצב, אני רק השליחה של מילותיה.

כשסיימה את הצד הרציני של הערב, הגיעה ההפתעה השניה, הפעם בצורתו של רוקיסט מגניב משנות השבעים, יענקל'ה רוטבליט, שכידוע הוא גם אביה החורג. באמתחתו שלושה אלבומי סולו (אותם הלחין, כתב וביצע בעצמו): "כך שחררתי את ירושלים" שיצא ב-1978, שנאסר לשידור תקופה מסוימת, "מכתבים מבית רביעי" שיצא ב- 1986 ו"מדינת היהודים / קטעים" (2004). ו-חלק ב' שיצא ב-2005.

כשרוטבליט נכנס לבמה, ההופעה קיבלה תפנית מבורכת. עלמה המפודחת, כמו שרק ילדה מפודחת מהוריה יכולה להיות, לא הפסיקה לחייך ולצחוק, תנועות ריקוד הגוף שלה נהפכו ממחושבות לזורמות בקצב רוקסיטי רך. השילוב בין קולה הנוסטלגי של זהר, כאילו היא בעצמה שייכת לדורו של אביה החורג, עם שירתו של רוטבילט בצורת דיקלום הנוגעת כמעה בהיפ הופ (יש שיזכרו בקטע ההיפ הופ האגדי מפי גידי גוב ב"באה מאהבה") הוא שילוב נעים לאוזן. מרגע זה האווירה הסטרילית בצוותא 2 הפכה לביתית וחמימה.זהר הכריזה על סיומה של הפתעה זו בסיומו של השיר "טוב שבאת הביתה", ואמרה: "את זה אנחנו לא נבצע יותר אני מבטיחה" (חבל שהבטחה זו תתקיים) ויצאו במהרה מהבמה ביחד לפני ההדרן.שוב חזרה זהר עם הרכב פחות רוטבליט אחד ומצחיק, לשיר הדרן נוסף ובסיומו יצאה מהבמה כמו שנכנסה בהתחמקות כשהמוזיקה ממשיכה להתנגן.

דנה עדיני מסתובבת בתעשייה כבר זמן מה. השתתפה באלבום "הסליל" של מטרופולין, לקחה חלק באלבום "רבות הדרכים" של דניאל סולמון ושרה לצידו את שיר הנושא של האלבום, התארחה אצל תומר יוסף בשיר "אל תטוסי", השתתפה בהופעותה של דנה ברגר ביחד עם ירמי קפלן, עשתה קולות רקע באלבומים "פוצ' של פוצ'" ו"עם הזמן" של אביב גפן ועוד. אבל פריצתה הגדולה בתודעה הציבורית נעשתה דווקא מאלבום הבכורה של "הבנות נחמה" שיצא באוגוסט 2007, אלבום הסולו של דנה עדיני "Big Girls" יצא כשלושה חודשים לפניו ובהחלט לא זכה באור הזרקורים הראוי לו.

האלבום ראה אור כחמש שנים לאחר שהיה מוכן. עדיני כתבה אותו כששהתה בניו-יורק לאחר שיחרורה מהצבא, בהפקתו המוזיקאלית של יונתן לוי. האלבום מיוחד, מגוון, בעיקר מפתיע, הוא לא נשמע כשייך לבחורה ישראלית צעירה ששיחקה ב"שיר שלנו", אלה יותר לבחורה ניו-יורקרית, החייה בשנות השישים נוטה לשבעים, שחוותה דבר או שתיים בחייה ויש לה מה להגיד על כך. אך לצערי ולשמחתי ההופעה לא התייחסה כלל לאלבום זה, הוא היה מעין חזרה גנרלית ובדיקת טעמים לקראת צאת אלבומה השני.

הופעתה של עדיני בצוותא 2, הייתה בסגנון שונה מאוד מהופעה של זהר. נתחיל מהתפאורה, האולם עצמו בנוי כחצר, כיסאות הפלסטיק לא היו מסודרים במרכז (לקח זמן להקהל להבין שהוא זה שאמור לסדר אותם כרצונו). הפפרצ'י, כן היה פפרצ'י במקום, היה באקסטזה כאילו "תפס על חם" את אניה בוקשטיין על שדרת רוטישלד שותה קפה ולא בהופעה שלא מפתיע שתהיה נוכחת בה. עדיני נכנסה לבמה במראה מבוייש ונרגש כאחד, התיישבה אמרה תודה כאמור והמוזיקה התחילה מייד.

אם לזהר היה תיאום מדוייק, אולי אפילו עד כדי רובוטי, בינה לבין הסאונד לבין התאורן, כאן ההופעה הייתה הרבה יותר בושרית וחדישה. לכן, לעינות דעתי,היא היתה יותר מזמנת. עדיני, התבלבלה בתחילתו של שיר וביקשה להתחיל מחדש בקול מצחיק, פעמיים לא הצליחה לכוון את הגיטרה (למרות שהיא "מאוד טובה בלכוון גיטרות"), נעה על הבמה כאילו היא בטראנס והקהל לא נמצא שם ושרה שירים שנשמעו כאילו יצאו עכשיו מאימא אדמה.אלבומה החדש שייצא, נקווה כמה שיותר קרוב, שונה מקודמו בצורה שקשה להאמין שההפקה היא אותה הפקה, והזמרת אותה זמרת. הוא איטי יותר, אולי אפילו עצוב ומבודד, רחוק מנגיעות בלוז ו/או סיקטיז והוא בעברית,מה שתמיד מקנה ערך מוסף של עומק.

הפסטיבל למוזיקה הראשון בתל אביב נמשך 12 ימים בלבד, שבת הקרובה ה-31.10 הוא היום האחרון של הפסטיבל, עשו עם עצמכם חסד וקחו בו חלק.

תגובות