מגזין

מתנגן לי איזה סרט - High Fidelity

אילנה סמוש חוזרת לסרט ישן ונזכרת מה היה טיבה של קלטת האוספים האהובה על כולם. מתכון על איך אוסף שנוגע צריך להעשות

מאת אילנה סמוש. 25-10-2009

תגיות: אלבומים, מתנגן לי איזה סרט, נאמנות גבוהה

מתנגן לי איזה סרט - High Fidelity

אי אפשר להגיד שבצפייה ראשונה (לפני כמה שנים טובות) בסרט נאמנות גבוהה, לא עלו לי כמה רעיונות כיצד לשרוף זמן בלתי נגמר. מהם חמשת האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים? או קשה יותר, מהם חמשת השירים הטובים ביותר בכל הזמנים? אז הנה לכם עוד עצה כיצד להעביר למשל את יום כיפור המשמים. למרות שבסופו של דבר תמיד מוחלט ברוב קולות שהשעמום מביא לעייפות ועייפות מביאה לשינה. אז פשוט עדיף ללכת לישון וזהו.

"נאמנות גבוהה" מאת הבימאי סטפן פריירס, הוא עיבוד לספרו של ניק הורנבי שדווקא מתרחש במקור בלונדון האפורה ולא בשיקגו (האפורה גם כן) שמופיעה בסרט. רוב, הוא בחור בן שלושים פלוס בעליה של חנות תקליטים, שזה עתה נזרק על-ידי חברתו לורה. האובססיביות של רוב וחבריו המופלאים לעבודת עריכת  רשימות חמשת ה... (נושא כלשהוא) גדולה ביותר והיא עוזרת לרוב להתמודד עם הכאב בעקבות נטישתה של לורה. באופן כללי עוזרת לו הרשימה לנהל את חייו באופן סכמטי ופשוט, חסר תסביכים ופענוחים מיותרים. בקיצור כמו כל גבר ממוצע. מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא הסירוב של רוב בתחילת הסרט להכניס את לורה לחמשת הפרידות הכואבות בחייו. רק אחרי עינוי ממושך במוחו שלו (כמו שקורה לכולנו במקרים כאלה), בו הדמיון שלו מתעלל בו ופורש בפניו לפרטי פרטים את מערכת היחסים המינית בין לורה לבן-זוגה החדש, הוא מסכים להודות בעיניים דומעות: "ברוכה הבאה לורה, את בחמישייה".

מוסיקה, אחח.. מוסיקה, היא דרך חיים שמניעה את חייו של רוב. היא באה תמיד בהתאם למצב רוח, ותמיד חייבת להיות ברקע. כל מי שחי מוסיקה וזו מלווה בערך כל שנייה בחייו יכול להזדהות עם המשפט: "אני רוצה להקשיב למשהו שאני יכול להתעלם ממנו" כי לא משנה מה המצב רוח באותו הרגע - מוסיקה חייבת להיות שם תמיד. העניין בהחלט הופך לבעייתי כשיש התנגשות במצב הרוח שלך עם הסביבה שלך. אותה הסצנה בה נאמר המשפט הזה ממחישה התנגשות זאת מצוין. אחד מגיע לעבודה במצב רוח מרומם לשירים אדיוטיים במיוחד, השני פשוט רצה משהו לרקע, נעים, אבל לא מפריע. בעניין זה מעלה דמותו של ג'ק בלק נקודה מדויקת למדיי כשהוא אומר שכל הכיף בלעבוד בחנות תקליטים זה להקשיב לדברים אדיוטיים שבחיים לא היית שומע סתם ככה ביומיום. עצם העובדה שאתה עובד בחנות תקליטים כבר שמה אותך בקטגוריית איכות מסוימת. אין לך שום-דבר להוכיח לאף אחד, כי אתה כבר מלכתחילה נמצא במעמד של אדם בעל טעם איכותי כביכול ולשים בחנות שלך את מוג'דה, לא יתקבל כמשהו שנעשה ברצינות ומתוך רצון מסוים למכור את האלבום המוצלח שלה, אלא מתוך מצב רוח להלצה.

אוספים, מיקס-טייפים, הם דרך החיים של כל שוחר מוסיקה (דור ה-X וקצת גם דור ה-Y) מהימים בהם קלטות היו האמצעי היחיד לערבב בין סוגי מוסיקה שונים. איזו דרך טובה יותר היא לבטא את עצמך ואת חיבתך לאדם אחר, מלהכין לו אוסף. גם כשמתעורר דיון נוקב על מוסיקה מול אדם חדש שזה עתה הכרנו תמיד יגיע השלב שנגיד: אתה יודע מה, אני אכין לך אוסף ואז תבין. לא סתם אוסף, יש חוקיות, יש תנאים ברורים איך צריך לערוך אוסף. אם איזה שיר לפתוח? מה יעשה את הרושם הנכון? מה יעלה את החיוך הראשון ואת החשק של האדם המאזין להמשיך ולשמוע את השיר הבא? כשעשיית האוספים עברה לדיסקים העניין נהיה קצת פחות מסובך והרבה פחות אתגרי. זאת בגלל שלקלטת יש רווח אחד בולט במיוחד מול הדיסק וזו העובדה שלקלטת יש שני צדדים ולפיכך שתי התחלות, שני פתיחים, שתי הזדמנויות להתחיל מחדש ולעורר את המאזין שלך כפליים.

הפס-קול של הסרט ערוך כמעיין אוסף. חוץ מהעובדה שהוא שזור פחות או יותר באופן כרונולוגי בדיסק על פי הסרט עצמו הוא גם נותן את התחושה של אוסף שירים שחבר טוב הכין בשבילך. הווארד שור (howard shore) הוא יוצר הפס-קול, שהביא לעולם גם פסי-קול של סרטים כמו "שר הטבעות" ו"כנופיות ניו-יורק". הוא נפתח בקטע מצוין של The Thirteen Floor Elevators  - You're Gonna Miss Me, שבהחלט עושה חשק להמשיך ולשמוע את האוסף. זה גם השיר הפותח של הסרט, שמביא אותנו ישירות להבנה שהגיבור כרגע אומלל, כביכול בגלל מוסיקה:

 What came first, the music or the misery? People worry about kids playing with guns, or watching violent videos, that some sort of culture of violence will take them over. Nobody worries about kids listening to thousands, literally thousands of songs about heartbreak, rejection, pain, misery and loss. Did I listen to pop music because I was miserable? Or was I miserable because I listened to pop music?

עד שמתחוור לנו שהשיר הזה הוא משאלתו הראשונה של רוב להחזיר את לורה ולצעוק לעברה: "את עוד תראי, את תתגעגעי אליי." המצב רוח המרומם-עצבני משהו ממשיך עם רצועה מספר שתיים של הקינקס - "כולם הולכים להיות שמחים", והנה מגיעה הירידה הראשונה בעומס האנרגיות האלו שמכין האוסף עשה עבורנו. עדיין למעלה במצב רוח, עוד לא על מי מנוחות, אבל כבר במגמת רגיעה: John Wesley Harding - I'm Wrong About Everything. הרגיעה ממשיכה פחות או יותר עד לרצועה מספר שבע: Sheila Nicholls - Fallen For You, כשלפניה השיר המקסים של בוב דילן Most Of The Time, ואז יש מעין עלייה קטנה עם ה- Beta Band, שמשאירים אותנו פחות או יותר באותו קו ממוצע בין הרגוע לאנרגטי. במהלכו נמצאת גם גרסת כיסוי של ג'ק בלק לשיר Let's Get It On של marvin gaye, ו- Inside Game של Royal Trux (הרכב אמריקאי שפעל בין השנים 1987 ל-2001 ולי אישית לא היה מושג על קיומם) שבסרט מופיעים תחת שמם של שני נערים שיוצרים את המוסיקה הזו ומחכים שיגיע תורם לפרוץ לעולם המוסיקה. לסיום יש מחווה קטנה לסטיבי וונדר, ששירו הידוע ביותר (I Just Calld To..) הועלה על מוקד בסצנה שממחישה מצוין את הסנוביות של מוכרי תקליטים, ושירו: I Believe סוגר ומסיים את האוסף הנפלא הזה, ואת הסרט המקסים הזה עם ההבנה החשובה שכשמכינים אוסף למישהו שאוהבים לפעמים צריך להכניס לשם את השירים שהוא אוהב, שעושים לו טוב, ולאו דווקא משקפים את הידע המרהיב שלך במוסיקה. חברים, כך עושים אוסף.

תמונת תוכן ותצוגה: barredolove, mueredecine

תגובות

  • סרט גדול

    יבגני, 26-10-2009 11:06