מגזין

מתנגן לי איזה סרט – WATER

המציאות בשנות השלושים בהודו הרחוקה, מציגים תמונה עצובה דרך גורלה של ילדה אחת. אילנה סמוש למרות חוסנה מצליחה להזיל דמעה

מאת אילנה סמוש. 18-10-2009

תגיות: אלבומים, מתנגן לי איזה סרט, WATER

מתנגן לי איזה סרט – WATER יחסי ציבור

"על אלמנה להתענות עד יום מותה ולחיות באיפוק ובצניעות. רעיה ישרה שנותרת צנועה לאחר מות בעלה, תגיע לגן-עדן. אישה שאינה נאמנה לבעלה, תיוולד מחדש ברחם של תן".

כך מתחילה החוויה הרוחנית שבצפייה בסרט "מים" של הבימאית דיפה מהאטה. מכל המקומות שביקרתי בעולם, בהודו למרבה הפלא עוד לא יצא לי להיות. אין ספק שהצפייה בסרט בו כל פריים הוא יופי עוצר נשימה שעושה את החשק לבדוק את ההודו הזאת שכולם מדברים עליה. אם כי לרגע לא הייתי רוצה להיות חלק מהתרבות הזו אחרי שצפיתי בסרט. הודו, שמשתמעת מכל הסיפורים היא אמנם רוחנית ונשגבת אבל הלכלוך והעוני שבולטים מאוד באותם סיפורים, נראים פוטוגניים מאוד דרך עדשת המצלמה וכנראה שרק אלו מכם שהיו בהודו יכולים להעיד אם יש אמינות ביופי העני שמשתקף מן הסרט.

הודו של שנות השלושים, ואם נתמקם בדיוק, השנה היא 1938. צ'ויה, ילדה קטנה, מלאת שמחת חיים, יושבת בכרכרה ומכרסמת דבר מה. לצידה שוכב גבר גוסס, אותו סועדים שאר יושבי הכרכרה. לרגליה צמידים כסופים שכנראה מעידים על מעמד כלכלי סביר. "את זוכרת שהתחתנת?" שואל אותה אביה, תשובתה השלילית מעידה על כמה צעירה עוד הייתה כשהחליטו לחתן אותה. "בעלך נפטר, ועכשיו את אלמנה." אומר לה אביה. כתגובה לכל דבר שאנחנו לא אוהבים לשמוע עונה לו צ'ויה: "עד מתי?"

פינת "הידעת?":

הידעת מהו גורלן של אלמנות בהודו בשנות השלושים? אם לא ידעת, להלן דוגמא להמחשה:

צ'ויה הקטנה עוברת טקס שסביר שלכל ילדה אחרת בת 9 היה משאיר צלקת מסוימת בנפש. מסירים ממנה את כל התכשיטים הצבעוניים, מגלחים את ראשה ביסודיות מטרידה שמשאירה את הרושם שאין שום סיכוי ששוב יצמח שם שיער, ומלבישים אותה בסארי לבן אותו תלבש עד סוף ימיה. מקסימום תחליף לסארי לבן אחר. לסיום סיומת, משפחתה מתנתקת ממנה ושולחת אותה לאשראם עם עוד 14 אלמנות אחרות, ברובן זקנות. נחמד. מעורר קנאה משהו.

הרעיונות החדשים של גאנדי, עוד לא ממש מעוכלים בקיבה ההינדית של שנות השלושים והרעיה נחשבת לחלק מבעלה כל עוד הוא חי. מרגע שהוא מת, על אלמנתו לחיות כאילו גם היא לא בין החיים. במושגים של כתבי הקודש ההינדים, זה אומר לחיות בעוני מחפיר, שכולל בקושי ארוחה אחת ביום, לקבץ נדבות ברחובות מלוכלכים או לחילופין למכור את גופך, לספוג השפלות מסביבתך בכל רגע נתון, ולגור במבנה מתפורר שהוא למעשה עניין כלכלי במסווה של מנהג דתי.

למרות ההבטחה בשורות אלו לסרט אולי עמוס בעצב ומסכנות, הוא אינו כך לחלוטין. זהו סיפור אהבה בין החברה הצעירה והיפה של צ'ויה מהאשראם, קליאני, לבין נראיאן, בחור מלומד שזה עתה סיים לימודי משפטים. הסרט מראה עצבות, עוני, מסכנות, אבל עדיין באופן סטרילי למדיי.

בימאית הסרט מצליחה להוציא כמה וכמה רגעי הומור קטנטנים שמזכירים לנו שהחיים אחרי הכל, לא יכולים להיות תמיד כל-כך דרמתיים, במיוחד אם מעורבת כאן ילדה בת 9 שעוד לא מבינה מהי דרמה.

למרות כל מה שעברה צ'ויה, היא עדיין ילדה קטנה שבראש רשימת הרצונות שלה נמצא הרצון לשחק כל הזמן. גם רצון זה, שמוביל את הסרט למקומות עליזים ושמחים יותר, בסופו של דבר מנחית סטירה שמעיפה את הראש ב- 180 מעלות. צ'ויה שכל רצונה הוא לשחק נשלחת לשחק במקום הלא נכון, עם האדם הלא נכון. כל הזוהמה שקיימת מחוץ לאשראם, לא פוסחת על האשראם עצמו, על מנהגיו, ופרצופם האמיתי של מעוותי הדת למיניהם, נחשפים במלוא כיעורם.

מן הראוי שישנה ציפייה גבוהה מסרט כזה לספק פסקול הולם, ואכן כך הדבר. אם כי מילים רבות יכבידו על הרוחניות שבו. יוצרי הפסקול: Mychael Danna שבשרוולו שוכנים להם פסי-קול רבים נוספים ביניהם כמה מהשירים שבסרט מיס סאנשיין הקטנה ו-8 מ"מ, וכן המוסיקאי A.R. Rahman. לצערי אין אותו באמתחתי, אך אם לרגע אנסה לדמיין האזנה לפסקול הזה בנפרד, רצועה אחרי רצועה, לא בטוח שאחווה את אותה חוויה רוחנית לה זכיתי בצפייה בסרט.

למרות שכל רצועת מוסיקה בפס-קול זה היא בשפה ההינדית, או תחת אלמנטים מוסיקליים הינדים שמזכירים זה את זה, כל אחת שונה מהאחרת. פרט לעובדה שבעיניי מדובר בסרט תקדימי לארץ ממנה הוא יצא, פס-הקול שלו אינו מתחיל ונגמר בהכנסת רצועות מוסיקה במקומות הנכונים או בסצנות הדרמה החשובות. הוא משלב בין שני סוגי פס-קול: פונקציונאלי ולא פונקציונאלי.

הפסקול הפונקציונאלי הוא זה שמופיע כחלק מהסצנה בסרט ויש לו תפקיד אמיתי. לדוגמא, סצנה בה הגיבור יושב בחדר ביתו ומאזין לפטפון - המוסיקה שבוקעת מהפטפון היא בעלת תפקיד מהותי בסצנה. המוסיקה שמושתלת לסרט בשלב העריכה היא פס-קול לא פונקציונאלי, ותפקידה לרוב הוא לספק אווירה מסוימת לסצנה ולסרט. השילוב הזה קיים בהרבה מאוד סרטים, אך כאן הוא מופיע באופן בולט כאשר אחת הדמויות בסרט, נראיאן המאוהב בקליאני היפה, מנגן בחליל. נגינתו משתלבת בהרמוניה מקסימה בסצנה בה לראשונה נפגשים לבד שני האוהבים. נגינתו כאילו חלק מן הסאונד הלא פונקציונאלי של הסצנה, כלומר כחלק מן המוסיקה שמלווה את הסצנה.

קטעי שירה הינדים פונקציונאליים, אותם שר הסרסור הקוקסינל שדואג להעביר את האלמנות לצד השני של הגנגס על-מנת לספק את צרכיי הגברים של המעמד הגבוה והמדושן, הוכנסו לסצנות ומשמשים כנותני אווירה ספציפיים משלהם. קצת ניכור, קצת יופי, קצת עצב, קצת חידתיות, קצת דחייה, בעצם כל מה שמייצג אותו סרסור שבעצמו נושא לבטים קשים על זהותו ועל קבלתו לחברה ההינדית המתפתחת באמצעותו של גנדי. הוא מעביר ביקורת על גנדי כדי להיות חלק מהחברה אך יודע כי הוא בעצמו חלק מאותם מיעוטים מסכנים שהחברה דחתה אותם, וכעת בעזרת גנדי קיים איזשהו סיכוי שכן יתקבל לחברה.

אין הרבה מה לומר על הפס-קול הסוחף הזה מלבד שבניגוד לצפייה בסרט, האזנה נפרדת אליו לא בטוח שתספק את אותה חוויה רוחנית שבצירוף הויזואליות לאותם צלילי הפס-קול. זהו סרט עם נטייה קלה מאוד לדרמת הטלנובלות, אך עשוי מצוין ולא מרפה את ידייך עד שדמעות חונקות את גרונך בסצנה אחת בלבד המסיימת את הסרט. אינני מרבה לבכות בסרטים ובאופן כללי יהיה זה די מאתגר להביא אותי לסף דמעות בסרטים. לא בגלל שאני קשוחה ומגניבה, אלא בשל הסיבה שצפייה מרובה כל-כך בסרטים, העניקה לי חוסן סביר שלא מפעיל את שק הדמעות בקלות כל-כך בעת הצפייה. מאוד קלישאתי יהיה לבכות בסרט הודי עם כל החוסן הקולנועי שלי, ובאמת לאורך הסרט למרות קטעים מרגשים ויפהפיים להפליא, לא מצאתי סיבה אמיתית להזיל את דמעותיי. כל זאת הסתיים בשלוש הדקות האחרונות של הסרט. עד היום לא ברור למה.

תגובות

  • ביקורת כל כך נכונה,וסרט מרגש.

    ליה, 15-08-2010 03:43