מגזין

פסטיבל התמארלי

ה-Wailers באו לציין עשור לפסטיבל התמר. יוסי חלילי עלה על כביש הבקעה ושרד את הדרך לים המלח כדי לדווח

מאת יוסי חלילי. 08-10-2009

תגיות: Wailers

פסטיבל התמארליאתר נווה זוהר ואתר הלהקה

 

אני אוהב את פסטיבל התמר. משהו בשילוב הזה של חג הסוכות יחד עם מוסיקה ישראלית משובחת ועם הנוף המדברי המדהים של דרום ארצנו פשוט עושה לי טוב. הביקור הלפני אחרון שלי בפסטיבל, שכלל בעסקת חבילה נסיעה לילית עם חברי הטוב ג'ונסון, הופעה של צמד הבנאים אהוד ואביתר, טרמפ לשתי עלמות חן ופיצה משובחת בירושלים עם הזריחה עדיין זכור לי כחוויה משובחת גם היום, ככה שלא היה צורך לשכנע אותי להדרים ולבדוק מה קורה שם השנה. תוסיפו לזה את העובדה שלכבוד חגיגות העשור לפסטיבל הרכיבו המפיקים הופעה שכוללת את המתאבן מיכאל גריילסאמר, מנה עיקרית בדמות ה-Wailers יחד עם מוש בן-ארי וקינוח חריף של מטבוחה פרוג'קט ותבינו למה שמחתי כל כך לעזוב את תל אביב ולבחון את ים המלח מקרוב.

אבל לא הכל הלך כל כך חלק. את מופע הפתיחה של מיכאל גריילסאמר פיספסנו באדיבותה הרבה של משטרת ישראל. היינו שניים באוטו, אני, ו-ד.ב.ד. (המכונה בכינויו בקיצור ד.ב.מ.) כשמעבר מחסום דרך שגרתי הפך בן רגע לביקורת פתע משטרתית. כנראה שראסטות ליד הנהג עושות את זה לכחולי המדים, שהתעקשו על בדיקה מקיפה של הרכב ויושביו במטרה למצוא אוצרות. רק כעבור 20 דקות, בהן הצלחנו לעצבן קצת את המציקים, החזיר לנו הגמד הכחול והטיפש את רשיונות הנהיגה ושלח אותנו לדרכנו שמחים ומחויכים עוד יותר ממה שהיינו לפני. כנראה שיש משהו כיפי בלאכזב את רשות האכיפה המשטרתית. משימת הסיקור חיה ונושמת.

בכניסה למתחם החנייה בנחל זוהר הספקנו לשמוע את הכריזה לעלייה לבמה של ה-Wailers, ואת הביצוע שלהם ל-Natural Mystic. מיהרנו לכיוון הבמה בעקבות הסאונד שהלך והתחזק בכדי לגלות מחזה מרהיב, שכלל את החברים מג'מייקה על הבמה ואת מצוקי הסלע של הנחל יחד עם ירח כמעט מלא מעליהם שיצרו מסגרת מושלמת. איזה יופי. לתפאורה הטבעית התווספו גשר תאורה מושקע, מסכי וידאו במעגל סגור ומערכת סאונד שניתן היה להרגיש היטב בכל איבר בגוף. ביציעים הצדדיים ועל הדשא למטה התנועעו כמה מאות אנשים בקצב הרוטס-רגאיי הישן והטוב שהשאירה כמורשת להקת הליווי של בוב מארלי. ואם כבר נגענו בעניין הזה של מארלי והליווי בואו נעשה רגע סדר.

ה-Wailers המקוריים, שקראו לעצמם בכמה שמות נוספים עד שהוחלט על השם הסופי, היו הרכב רגאיי שעשה סקא, רוקסטדי ורוטס בתחילת שנות ה-60 בג'מייקה. הם פעלו לסירוגין עד 1974 וכללו את החברים המוכרים בוב מארלי, פיטר טוש ובאני (וויילר) ליוינגסטון. כשההרכב התפרק, פנו החברים לקריירות סולו. אשטון "פמילי מן" בארט שעוד הספיק לנגן בס עם ההרכב המקורי (הגיע במקור מה-Upsetters של לי פרי) הקים יחד עם אחיו המתופף קרלטון להקת ליווי לבוב מארלי (Bob Marley & The Wailers), שעשתה איתו הופעות ותקליטים עד מותו ב-1981, והיה שותף בכיר להצלחה הכבירה של קריירת הסולו המפוארת. לאחר מכן המשיכו החברים להופיע בהרכבים שונים תחת השם The Wailers והם עושים זאת עד היום יחד עם הסולן הנוכחי אילן אטיאס, יהודי אמריקאי מלוס אנג'לס שהצטרף להרכב לראשונה ב-97'.

חוזרים לנחל זוהר. אשטון בארט הבסיסט, הנצר היחידי לשושלת המפוארת של ההרכב, עומד על הבמה יחד עם חמשת הנגנים הנוספים, שתי זמרות הליווי שמכוסות בשמלות מגניבות בצבעי דגל אתיופיה ואטיאס הסולן, שמדבר עברית כמעט טוב מאוד. הם מבצעים את כל הלהיטים הגדולים מהרפרטואר העצום של ההרכב, בין היתר קטעים כמו: Them Belly Full, Stir It Up, I Shot The Sheriff, We're Jammin', Is This Love ועוד, כשהם שומרים על ביצועים נאמנים למקור. זה נחמד, והם עושים את זה טוב, יחד עם הצרידות בקול של אטיאס שמזכירה קצת את גוון הקול של מארלי המנוח, אבל מה עם איזו שבירת שיגרה? ציפיתי לאיזה ביצוע סקא של One Love לזכר ימים עברו או קצת גיוון ב- Three Little Birds, מה שלא קרה. נסיונות התיבול באו מצד אטיאס שבין הנסיונות לשלהב את הקהל והסיפורים על כמה שהוא שמח להיות בישראל ביצע גם כמה קטעים מאלבום הסולו שלו, Together as One.

בתחילת ההדרן פתח הסולן במונולוג שסיפר על הארגון שהקים ההרכב לטובת ילדים רעבים ברחבי העולם ומיד אחרי שביקש מהקהל לפתוח את הלב ואת הכיס, ביצע עוד קטע שקט מאלבומו הפרטי. את ההרמוניה שברה העלייה של אורח הכבוד מישראל, מוש בן-ארי, שהגיע עם אסי איילון, הגיטריסט שמלווה אותו. לאחר חיבוקים וחיוכים הם מתלווים להרכב לביצוע של Redemption song ואחריו באים גם Exodus ו- Punky Reggae Party האהוב עלי. ושוב, להפתעתי, שום דבר מיוחד לא קורה גם עם האורחים - מלבד קולות רקע וכמה אקורדים בגיטרה לא מרגישים כלל את רעמת השיער המכונה מוש בן-ארי. בשביל זה נסעתם עד לים המלח? מה עם איזה ביצוע סולו של מוש? או לפחות שת"פ מעניין עם אטיאס? מוזר.

ההופעה מסתיימת בג'ם סשן ארוך בו מוצג ומציג כל חבר בהרכב את יכולותיו הוירטואוזיות. כשהם יורדים אני מנסה לענות לעצמי על השאלה שנשאלה כמה שבועות קודם לכן עוד כששמעתי על ההופעה: ה-Wailers בישראל? נו, לא באמת חשבתי שאפשר לשחזר את הוייב והחיבור של החבר'ה משנות ה-60 וה-70 בג'מייקה, כן? אחרי הכל, לא הרבה יכולים להיכנס לנעליים הגדולות של נגנים כמו פיטר טוש, באני וויילר, בוורלי קלסו והשאר ולמלא בדיוק את החלל. אבל יודעים מה, אולי הם בכלל לא צריכים. כי לשחזר את העבר זה בטוח פחות טוב מלהתמקד בהווה ולנסות לחדש את העתיד. ואת זה עושים החברים הנוכחיים של ה-Wailers די בהצלחה. אז ג'מייקה בישראל זה לא, אבל הופעת רגאיי טובה במיקום פשוט משגע קיבלנו גם קיבלנו.

וזה עוד לא נגמר. לאחר מס' דקות לא מועט של ארגון הבמה מחדש, עלו החברים ממטבוחה פרוג'קט. הקהל השרוע על הדשא ועל הכיסאות (יום ארוך של טיולים בדרום?) החל להתרומם אט אט ולנוע לקול הצלילים האלקטרוניים שבאו בליווי כלים חיים כמו חמת חלילים, אקורדיאון, חליל ניי, בוזוקי ושאר ירקות שמרכיבים את סלט המטבוחה הזה. טעים. יחד עם רקדנית הפלמנקו שעלתה בריקוד סוער (והתבררה בהמשך גם ככנרית טובה) החל לזוז גם הקהל במה שהפך למסיבת מיני פול-מון בין קירות הסלע הענקיים של הנחל, שיצרו אקוסטיקה נפלאה. ולמרות שהמעבר הזה מהתנודות העדינות של הרגאיי לתזזיתיות החותכת של הטראנס היה לא פשוט, הם הצליחו להזיז אפילו אותי. אני אוהב טראנס, עוד יותר כשזה בא יחד עם נגינה חיה על הבמה ועוד יותר כשהנגינה הזו משלבת סולמות אוריינטליים מעניינים כמו אלה של מטבוחה פרוג'קט. אפילו ד.ב.ד. התלהב.

את הדרך חזרה הביתה, עייפים אך מרוצים עשינו בשילוב הזריחה שעלתה על הרי ירושלים. הרעב שהשתלט עלינו נתן את אותותיו והבטן החלה להשמיע קולות. ידענו בדיוק מה אנחנו צריכים: מטבוחה כבר טעמנו, עכשיו נשאר רק למצוא חומוס טוב.   

 

תגובות

  • מתוק לי

    ראיתי אותם לפני 4 שנים וזו הייתה הופעת הרגאיי הראשונה בחיי...

    ינוביץ, 10-10-2009 23:06

  • חלילי אחלה כתיבה!

    כיף לקרוא...

    באבא, 11-10-2009 15:59