מגזין

מתנגן לי איזה סרט - The Virgin Suicides

תמיד אומרים שקולנוע זה מקום להראות ולא להסביר. אילנה סמוש בוחנת את האימרה השנויה במחלוקת בטור חדש המנסה לפרש את הקשר בין קולנוע למוזיקה המלווה אותו

מאת אילנה סמוש. 27-09-2009

תגיות: אלבומים, מתנגן לי איזה סרט, חמש ילדות יפות

מתנגן לי איזה סרט - The Virgin Suicides

אני לא יודעת... אני לא כל-כך מוצאת את עצמי בחיים האלו. החיים המדושנים האלה, קצת משעממים אותי וחשבתי להתעסק קצת בתחום ההלבשה והתפאורה, מה שאבא שלי קורא בסרטים שלו "ארט". אבל אחרי שהופעתי אצל אבא בסרט השלישי של הסנדק, זה היה כשהייתי בת 18, חשבתי לעצמי: הממממ, אבא מביים סרטים שכולם אומרים שהם מוצלחים, אמא יכולה להתעסק בשטויות האוונגרדיות שלה בגלל שאבא מרוויח מספיק כסף. אם שניהם רואים הכל באופן ויזואלי, אולי גם אני? אני יודעת! אני אביים סרט ממש מוצלח! ואני אהיה גם כמו אבא ואמא! יותר כמו אבא... בכל זאת הוא מפורסם יותר... וואו אני צריכה להזדרז, אני כבר בת 28! השעון מתקתק. אני יודעת! היה איזה ספר שממש אהבתי, אולי אני אעשה ממנו סרט!? מעולה!

אני? ממורמרת?! מה פתאום... אז מה אם בגיל שלי סופיה קופולה כבר עשתה את הפיצ'ר הראשון שלה. זה יכול לקרות גם לי. אני רק צריכה לעשות כמה דברים לפני, חלקם למזלי כבר מאחוריי: להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות (יש), ללמוד קולנוע (יש), להפגין כישרון (אומרים שיש). להיות מקושרת להרכבי המוסיקה הכי מוכרים בעולם כדי שיכתבו לי פסקולים מדהימים לסרטים המדהימים שלי (נו טוב, זה עדיין אין), ולהעביר את עצמי לאימוץ בבית משפחת קופולה - שזה יכול להיות קצת טריקי, אבל לא נורא מסובך. עם קצת רצון ותושייה, אני בטוחה שפרנסיס יבין שאני הבת שמעולם לא היתה לו ויאמץ אותי לחיקו. הוא יגיד לסופיה: "תראי חמודה, את מאוד נחמדה, נעמת לי כל השנים האלה, אבל אילנה פה עוד צריכה להגשים את עצמה. אז בבקשה..." (וילווה אותה לדלת).

"מה הסרט הראשון שתרצי לביים?" ישאל אותי אבי החדש. "קראתי איזה ספר, שממש מוצא חן בעיניי, הוא נקרא The Virgin Suicides". אבא יגיד: "הממממ נשמע מעניין..." "כן, חשבתי על סרט אווירה, נראה לי שגם אם ניקח את Air לעשות את הפסקול זה יכול להיות משהו חבל על הזמן."

לא, אה?

כשאנחנו צופים בסרט לרוב הפסקול תופס מקום משני בריכוז שלנו. אנחנו מרוכזים בעלילה, ורק אחרי זמן מה, או אחרי צפייה שנייה אנחנו מתחילים להבחין שיש כאן משהו יוצא דופן שנותן אווירה שלא שמנו לב אליה קודם לכן. כך קרה לי בצפייה בסרט חמש ילדות יפות, של סופיה קופולה. קופולה ג'וניור, מצטיינת בסרטה הראשון ביכולת המדהימה שלה להעביר אווירה מאוד ספציפית ותחושות מדוקדקות אליהן היא כיוונה מלכתחילה. שום-דבר לא נעשה במקרה או בטעות בסרט הזה, כשהסבירה את הבחירה שלה לכתוב עיבוד לספר העונה על אותו השם, של ג'פרי יוג'ינידס, היא תיארה את התחושות שעלו לה מן הספר ומדוע היא אהבה אותו כל-כך. אותן תחושות עליהן דיברה הצליחה להעביר בסרט בהצלחה רבה.

הסרט נפתח ברמיזות לשיר הנושא על רקע דמותה של לקס בת ה-14 (קירסטין דאנסט) שלועסת סוכריה על מקל (זכר לילדותיות שבה המנוגדת לנשיות והמיניות המתפרצת ממנה בשאר הסרט). ולאחר כמה שוטים נוספים הפותחים את הסרט יש מעיין אקספוזיציה לשכונת הפרברים בדטרויט בה גרים הזוג ליסבון עם חמש בנותיהן האובדניות. השוט מציג את הבתים של אנשי המעמד הבינוני משנות ה-70 לרקע הרצועה השנייה מהאלבום Clouds Up - צלילים אלקטרוניים בקצב שמזכיר מוסיקת צ'ילאאוט. רק אחרי צפייה שנייה קלטתי שיש כאן אמביוולנטיות מעניינת בשימוש חדש עם ישן. ויזואליות של הסבנטיז מול סאונד מתקופתנו.

כמה אינטליגנטי זה לעשות סרט שמתרחש בשנות ה-70, עם אווירה שמתאימה לשנות ה-70 אבל משלבת בתוכה אלמנטים מודרניים? נסו פעם לראות את הסרט הזה בלי סאונד, ואם בא לכם ללכת רחוק יותר, שימו ברקע הצפייה שלכם מוסיקה אחרת, איזה שתבחרו. אם תבחרו ללכת עם הויזואליות, תבחרו אולי לשים משהו הארד-קור סבנטיז. אולי רולינג סטונס בצעירותם. מה קיבלתם? סרט (עדיין מאוד יפה) משנות ה-70 לכל דבר. אך מה עשיתי אני? סליחה, סופיה קופולה? הוציאה מ-Air גוון מוסיקלי שבהחלט מזכיר את השירים משנות השבעים, אך עם טוויסט קטן - אלקטרוניקה. כאן לדעתי טמון כל היופי בפסקול המוצלח הזה. בעצם הסרט והפסקול במקרה הזה משרתים זה את זה ביחסי גומלין שמועדים להערצה. הפסקול של Air הופך את הסרט והעלילה שלו למשהו שלא ראינו או חווינו קודם ואילו העלילה הופכת את הפסקול למשהו מיוחד במינו. אני לא בטוחה שאם הייתי שומעת את הפסקול בלי לראות את הסרט, הייתי מגיבה אליו כמו עכשיו. כשהשמיעה מלווה ברסיסי זיכרון מהסרט, ההקשבה לו הופכת משמעותית פי-כמה.

הכוח האמיתי של הסרט הוא בכך שבמרכזו עומד משהו עמוק כמעט בלתי מוסבר. זאת בגלל הסיבה שאין חשיבות לסיבות, וקופולה התעלתה על עצמה כאשר בחרה לספר את הסיפור שלה כאילו באופן שאינו קולנועי. תמיד אומרים שקולנוע זה מקום להראות ולא להסביר. היא אמנם מראה, אך גם הדרך בה היא בוחרת להראות היא פנימית ורגשית מאוד. כשבימאי רוצה להראות דמות עצובה, הדרך המוכרת והנדושה ביותר תהיה כמובן לתרגם את העצב שלו לבכי, כי דמעות הן קולנועיות, הן ויזואליות, הן משהו שהצופה יכול לראות, להבין ולהתחבר. בסרט אין כמעט שום-דבר שמרמז על העצב או האובדניות של הבנות. רק לקראת הסוף כשלקס פותחת לבנים את הדלת לביתן, לקראת הטיול עליו הם פנטזו יחד, מרגישים שמשהו לא בסדר, היא כבר נראית אחרת מאיך שנראתה לאורך כל הסרט. העולם שלהן הוא פנימי לחלוטין ואנו כצופים מקבלים רק רמיזות עדינות על כך וקרדיט מחמיא מהבימאית שנצליח לראות את כל אלו. ההסבר לא טמון במשפחה שמרנית וקרה שדווקא היתה דיי טיפוסית לאותה תקופה והבנות אינן בנות מרדניות במיוחד, כמו שהוזכר בוויס אובר של הסרט עצמו, הן נשים כלואות בגוף של ילדות - מהות גיל ההתבגרות המזעזע: "ברור אם כך דוקטור, שאף פעם לא היית ילדה בת 13." משפט המסכם את מהות הסרט אותו אומרת ססיליה הבת הצעירה ביותר והראשונה בתור למוות.

הפסקול ממחיש היטב את התחושה העיקרית המלווה את הסרט בדבקות מטרידה: מוות. יחד עם זאת, למרות הדרמה העולה על גדותיה בסרט זה, קופולה הפגינה אינטליגנציה רגשית גבוהה כשהצליחה להכניס הומור לא פעם אחת במהלך כל הכבדות הנלווית. אך בכל פעם שהופיע ההומור לא היתה מוסיקה מלווה. הקטעים ההומוריסטיים לוו בשקט מחריש אוזניים שהדגיש כי מדובר כאן בקטע מעט הומוריסטי. המוסיקה הגיעה כשהדרמה הגיעה, ולכן לא תמצאו ולו טיפת הומור בפסקול המדהים הזה.

אבל אם ננסה בכל זאת להפריד בין הפסקול לסרט וניקח כדוגמא את שיר הנושא שמלווה את רוב הסרט: Playground Love נמוסס ממנו את התחושות שהוא מעביר, נגלה שהן זהות לתחושות שהסרט מעניק. תנסו להיות אובייקטיבים (עד כמה שהטבע מאפשר לכם) ותאזינו לשיר הזה בלי להעלות בזיכרונכם תמונות מהסרט. הקשיבו לו באופן גס וסכמטי, ונסו לפרק את התחושות שהוא מעביר בכם. אולי תגלו כמוני שהתחושות הן עצב, תמימות, חרמנות, שמימיות, קרירות, סגירות, ריחוק והרשימה עוד ארוכה. יש אפילו צלילים ספציפיים שאחראיים על תחושה ספציפית, אני אשאיר לכם לפענח את זה לעצמכם באופן אישי, אבל ככל שרשימת התחושות גדלה היא הופכת להיות יותר ויותר מוכרת ומחוברת לסרט ולעלילה שלו. אם אני צריכה לסכם את התחושות שלי מהסרט באופן סכמטי כמו שעשיתי עם הפסקול, התחושות יהיו זהות בעליל. כדאי לנסות.

תמונות תוכן ותצוגה: GIFake

תגובות

  • מתה

    על הסרט, מתה על הפסקול וכמו שקופולה הצליחה לעשות את החיבור הנכון, עם המילים האלה הצלחת לעשות גם את. מחכה לעוד.

    חאתול, 27-09-2009 01:36

  • ביקורת מעולה מיליון שגיאות לשוניות

    לאמץ לחיקו ולא לחיכו

    דליתה, 27-09-2009 13:04

  • Playground Love

    ללא ספק אחד השירים הכי יפים של אייר. שר בו הסולן של פיניקס ד"א. אחלה כתבה.

    יבגני, 27-09-2009 19:31

  • תודה לדליתה

    אכן היתה לי התלבטות קלה בנושא המילה הספציפית הזו, ועכשיו פתרת לי את הדילמה. יחד עם זאת, הטור הזה (לא ביקורת, אני לא מבקרת אף אחד) לא הספיק לעבור בדיקה מדוקדקת. עימכם הסליחה. ותודה על התגובה.

    סמוש, 27-09-2009 19:58

  • סרט מעולה עם פס קול מצמרר

    הגברת סמוש יופי של המלצה וכתבה!

    ברבלט, 28-09-2009 16:30

  • תודה

    את מדברת על קלאסיקה מובהקת, עם זאת, קלאסיקה שלא מדברים עליה. רק מציינים שהיא כאזו. תודה לך על שהצלחת לשים אל מילים את חלק מהתחושות שנוצרות בנו כשצופים ביצירת המופת הזו, יצירה שאחרי צפייה בה יקח זמן מה עד שיהיה ניתן לצפות בה שוב.

    איירין, 19-11-2010 23:10