מגזין

סרטים שרואים משם - TOKYO

שלושה בימאים בשלושה סיפורים שונים אך אישים בעיר מוזרה שלא מפסיקה לרגע. אסף בן קרת מבחין כי תמיד קל יותר במגרש הביתי

מאת אסף בן-קרת. 22-09-2009

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - TOKYO

חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי ולבסוף הסרט "טוקיו" נחת בידיי. וידוי - שתי השכרות נפרדות, הארכת השכרה בכל אחת מהפעמים, שלושה ניסיונות צפייה, בשניים מהם הייתי גמור מעייפות ונרדמתי כ"טטלע" ורק בשלישית הצלחתי לצפות בסרט המדובר עד סופו.

על הנייר, אין פרוייקט מבטיח יותר - שלושה בימאים מוערכים: מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום" וכמה מהקליפים האהובים ביותר בשני העשורים האחרונים), ליאו קראקס ("הנאהבים מפריז") מצרפת, ובונג ג'ון הו ("זכרונות מרצח" ו"המארח" - סרט האימה הטוב ביותר של השנים האחרונות) הדרום קוריאני.

השלושה מביימים שלושה סרטים קצרים - כל אחד בין 30-40 דקות - המתרחשים כולם בטוקיו. הבימאים האלו מאוד מוערכים, גונדרי אפילו אהוד, ובונג ג'ון הו הוא אחד מהיוצרים היותר מרתקים היום בעולם לדעתי האישית. אין ספק שעיר פסיכית ומטורפת כטוקיו יכולה להוציא מכל אחד מהם את המיטב. התוצאה, למרבה הצער, רחוקה מאוד מלספק.

  

"Interior Design", הסרט הראשון בשלשה, שייך למישל גונדרי. זהו הסיפור על שני צעירים המגיעים לראשונה לטוקיו. הגבר, במאי סרטים ניסיוניים מתחיל שמחפש את הפריצה בעיר הגדולה ואילו חברתו היא הבחורה הנוירוטית שעדיין לא יודעת מה היא רוצה מעצמה ומרגישה מאוד לא יעילה. השניים מתגוררים בדירה קטנטנה של חברתה של בת הזוג ומנסים למצוא את מקומם ללא הצלחה יתרה. תחושת הניכור של הבחורה היא מרכז הכובד של סרטון זה. המאבקים החיצוניים והפנימיים שהיא מנהלת עם עצמה אמורים להביא להזדהות בקרב הקהל, אך הדמות הזו סטרילית מידי ולא מעניינת. רק בדקה ה-27 של הסרט, ממש לקראת הסוף, נכנס לפריים עולמו הדמיוני והפרוע של גונדרי שכולנו מכירים - הבחורה הופכת לכיסא ולפתע חשה יעילה וטובה. נשמע הזוי? מן הסתם זו בדיוק הכוונה, אך לצערי זה מאוד לא משכנע. הבימוי המהודק והיצירתי של גונדרי בא לידי ביטוי מעט מידי בסרט, הדיאלוגים לא מעניינים מספיק ושימוש בגימיק הכיסא בהחלט לא משלים את תחושת החסך שיש בסרט - חסך בסיפור, חסך באמירה וגם חסך בעניין. בין כל שלושת הסרטים - גונדרי עושה את עבודתו הכי פחות טוב מכולם. ממש כואב לי לכתוב את זה, אבל היי, זה לא אני - זה הוא.

  

"Merde", הסרט השני, שייך לליאו קראקס. יום אחד, ללא כל התרעה או אזהרה יוצא מהביוב של טוקיו איש משונה, צרפתי במקור, דמוי טרול, בעל זקן מכוער ואסימטרי, מבט משוגע עם עיניים כמעט חלולות, הליכה אובססיבית וביזארית. האיש הזה לא מדבר אלא גונח ונוהם ומטיל טרור בסביבתו בכל הנקרה בדרכו - דוחף אנשים, מוציא סיגריות מהפה, אוכל פרחים (!), מריח, מכה, מטריד ואחר כך חוזר לביוב. באחת מהפעמים בהם הוא חוזר פנימה לביוב הוא מוצא קופסת רימונים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא עולה לרחוב וגורם לבלגן הרבה יותר נוראי עד שהוא נעצר ומובא למשפט. למעט העורך דין שלו, אף אחד לא מבין את הג'יבריש, וגם שם הוא מנסה לעורר עוד בלגנים. הסיום של הסרטון הזה משונה עוד יותר.  קראקס בורא עולם מטריד ומגובש הרבה יותר מגונדרי, אך הוא אינו עקבי כמוהו בסיפור. יש כאן לא מעט אמירה על הניכור העירוני - במקום שהאדם הקטן יבלע בתוך העיר הגדולה והזרה, הוא מחליט לחיות באותה עיר מתחת פני האדמה ולטרוף בחזרה את העומדים בדרכו. יש כאן כמה רגעים משעשעים במיוחד בגרוטסקיות שלהם, כמה קטעים גועליים למדי, אך בסופו של דבר הסרט מצליח להיות מעניין אם כי לא ממש נעים לצפייה.

 

"Shaking Tokyo", השלישי בין הסרטים, בוים על ידי בונג ג'ון הו הקוריאני הגדול והוא היפה והטוב מכולם. גיבור הסרט הוא אגרופוב אשר לא יצא מביתו למעלה מעשר שנים ומאז גם לא יצר עם הבאים לדירתו כל קשר עין. הדירה שלו פדנטית להפליא - הכל מגדלים וערמות וקופסאות של כל דבר אשר נכנס לביתו - אך לא יוצא ממנה החוצה - ניירות טואלט, קרטוני פיצה, חבילות ישנות וכדומה. ביתו הוא מבטחו ואין לו צורך בכל קשר עם הסביבה. כל זה משתנה יום אחד בגלל שני אירועים מסעירים - שליחת פיצה חמודה ויפה מגיעה לביתו והוא מתאהב בה והשני הוא רעידת אדמה. ג'ון הו עושה עבודה נהדרת מכל בחינה - הסיפור שלו טוב, כתוב בדיוק רב ומלא בתוכן ולא בגחמות תסריטאיות סתומות כפי שקורה אצל הבימאים האחרים. הדמות הראשית מאוד עגולה ומשכנעת. אך מעל לכל אלה, הנימה האישית של הסרט ועבודה קולנועית יוצאת מן הכלל עושות את העבודה.

כאשר גיבור הסרט יוצא לראשונה מביתו בחיפוש אחר הנערה, הבהירות של אור היום מסמאת את עיניו. הוא יוצא אל רחובות טוקיו ריקים ושוממים והתחושה היא כי מדובר בעיר זומבים שאוכלוסייתה נכחדה. החיפוש אחר הנערה מרגש באותנטיות ובתמימות של הדמות הזו. סצנת השיא היא כמובן רעידת האדמה, אשר מימדיה אינם הרסניים כלל, אך לראשונה היא מצליחה לעורר את האנשים לצאת מביתם. רעידת האדמה הזו היא כמובן, מטפורית ללבו של הגיבור שלנו שעולמו מתערער ונרעד כאשר הוא מתאהב ויוזם פעולה לצאת מבית ולהפסיק את הניכור. זוהי נקודת החוזק של הסרט שהופכת אותו למעין יצירת מופת קטנטנה ואישית, אך אסתטית ומרגשת.

אין ספק כי בין כל שלושת הבימאים טובים ומוערכים ככל שיהיו, רק ג'ון הו מאמץ את הניואנסים הקטנים של התרבות היפנית בפרט והאסייתית בכל (לא חוכמה גדולה, ברור), אבל אימוץ הקודים הללו מאפשר לו גם להשתמש בדמיון שלו וגם ליצור קולנוע שהוא פנטסטי וגם אישי מאוד. בניגוד לו, קראקס וגונדרי, על אף אהבתי הרבה לשניהם, הם הילדים המופרעים שבאים לעשות קצת אוונטה בטיול חילופי משלחות ושוכחים לאן הם הגיעו או מאיפה באו. יכול מאוד להיות שבסביבה אחרת הם היו מצליחים לתפקד טוב יותר ולהוציא סרטים מוצלחים יותר, אבל כנראה טוקיו אכן גדולה עליהם יתר על המידה.

TOKYO, בימאים: מישל גונדרי, ליאו קראקס ובונג ג'ון הו. (2009)

 

תמונות תוכן ותצוגה: P F C, Christopher Chan

 

תגובות

  • סוניק קצת נסחפת

    איך אתה יכול לטעון ש""המארח" - סרט האימה הטוב ביותר של השנים האחרונות" ? אתה באמת יכול לומר את זה בלב שלם ? שום סרט אימה שצפית בו (ואני מתכוון למשובחים שבהם) לא עשה את העבודה ? "המארח" סרט טוב אבל מכאן ועד 'הטוב ביותר של השנים האחרונות' המרחק רב... (תחשוב עליו בתור קלוברפילד משופר ואל תגיד לי שאתה לא יכול למצוא נקודות דמיון בין 2 הסרטים הללו - חוץ מהעובדה שקלוברפילד היה זבל טהור שרק בגללו מגיע לג'יי ג'יי אבראהמס להישלח למאסר עולם). הצלחת לגרום לי לרצות לפתוח כאן דיון ולכן אעביר את הכפפה חזרה אליך - עפ"י אילו קריטריונים תסווג סרט אימה כטוב / רע ?

    שיינברגר, 22-09-2009 21:03

  • שיינברגר תנוח קצת

    כולה סרט. הדיון המדובר לא יתפתח בין שורות אלו, קצרת ידי מלהכיל.

    אסף בן קרת, 23-09-2009 00:20