מגזין

הפסיכולוגיה של הרוע

ליאור שיינברגר ממשיך לסקור את ז'אנר הסלאשרים והפעם חוזר עם תובנות אקדמאיות בנוגע לטיבו האפל של הז'אנר. חלק ראשון

מאת ליאור שיינברגר. 13-09-2009
הפסיכולוגיה של הרועמתוך הסרט Halloween

בשבועות האחרונים ניסיתי להדגים כיצד התפתח אותו תת ז'אנר המכונה בפינו "סלאשר", אבל לפני שהסקירה ממשיכה, אני סבור כי כדאי לנסות ולבחון האם מדובר בסרטים שמאחוריהם עומדת "הפחדה לשם הפחדה"? או אולי ניסיון להעביר איזשהו מסר חברתי סמוי או אידיאולוגיה שלטת. לאחר צפייה בלא מעט סרטים המשתייכים לז'אנר עלתה בי השאלה מהי משמעותם של הייצוגים הקולנועים שאנו פוגשים בסרט האימה? כדי לענות על השאלה הלא קלה הזו, חזרתי אל ספרי הלימוד ובחנתי תיאוריות שונות מתחום הפסיכואנליזה, הפילוסופיה והקולנוע אשר עוסקות בגישות שונות לאותם ייצוגים של מתח, אימה ופחד.החלטתי להביא בפניכם את עיקרי הדברים בצירוף אזכורים ביבליוגרפים לכל אלו מביניכם שסדרת הכתבות הזו הצליחה לעורר בהם את התיאבון לנושא וירצו להרחיב את הידע לגביו בשלב מאוחר יותר.

נואל קארול (Carrol, 2006) בחן את מושג הפחד מנקודת מבט קוגניטיבית וטען כי פחד לבדו, אינו מספיק על מנת ליצור אימה. למה הוא התכוון? התשובה פשוטה - מאחר וסרטי אימה מכוונים לעורר פחד, הפורמט המקובל בהם הוא של איומים קטלניים המגולמים בדרך כלל בצורת מפלצת - יצור על טבעי שעצם קיומו מותח את גבולות ההבנה המדעית. המפלצות הללו, הן בעלות כוחות המאיימים על החיים האנושיים אך מלבד תפיסתנו הברורה את המפלצת כאובייקט מסוכן, אנו תופסים את המפלצות הקולנועיות גם כדוחות, מגעילות וטמאות[1]. אותה תפיסה בדיוק מפיקה מאיתנו תגובה אמוציונאלית מורכבת במובנים של פחד ותיעוב.

אותן אמוציות, חיוניות לנו כצופים על מנת להסב את תשומת ליבנו לטקסט כשהמצב הרגשי משרת את ההבנה והתפיסה. חשוב להדגיש כי קארול מתנגד לרעיון לפיו תרבות ההמונים מאפשרת להזריק אידיאולוגיות לצופים. בנוסף, מצבים רגשיים של פחד ומתח קיימים לתועלת המוח - הפחד מחדד את ההכרה והתודעה, המתח כופה על הצופה מצב של דריכות מוחית, על פי קארול - זהו הכרח ביולוגי שהתרבות מנצלת על מנת שלא נתנוון. 

גם תחום הפסיכואנליזה עסק לא מעט בתיאוריות בנושא האימה, רובן המכריע של אותן תיאוריות בחן את מושג ה-"Uncanny" (מילון וובסטר: תחושה משונה, לא טבעית), בהקשר המסוים מאוד של סרט האימה, הכוונה היא לצמרמורת שחשים כשנתקלים בתופעה זרה, מוזרה ומאיימת בתוך העולם המוכר והיום-יומי.

למושג הזה מתקשרים נושאים כגון מיניות, תשוקה והתבגרות, יחסי אבות ובנים ויחסי גברים ונשים, וכן תופעות כמו מציצנות, פטישיזם, אקסהיביציוניזם ואפילו תופעת הכפיל.

סטיבן שניידר (Schneider,1999) בחן ייצוגים של מפלצות קולנועיות כמעוררות את תחושת ה "Uncanny" וקבע ארבעה עקרונות יסוד שממשיכים זה את זה. שני העקרונות הראשונים מתבססים על התיאוריה של פרויד[2] מ-1919 וקובעים כי נרטיבים פרדיגמאטיים של אימה מצליחים לעבוד כשהטקסט מצליח לאושש בקרב הצופים אמונות ילדות שננטשו מזמן. בנוסף, ניתן לראות במפלצות המופיעות בטקסט האימה ייצוגים מטפוריים של אותם נרטיבים פרדיגמאטיים מעוררי אימה וככאלה, הם מהווים אישוש לאותן אמונות ילדות מודחקות כבר מעצם נוכחותם בטקסט.

על מנת לדחות טענות לפיהן קיימים הבדלים בין מטאפורות המופיעות בטקסט ספרותי לאלו המופיעות בטקסט קולנועי, יישם שניידר את התיאוריה של ג'ורג' לאקוף[3] על מנת לקבוע את שני העקרונות האחרונים: מפלצות קולנועיות הן מטאפורות קונספטואליות הקיימות במחשבה ותלות בשפה היא משנית בלבד מאחר והמדיום המציג אותן הוא קודם כל ויזואלי ורק אחר כך וורבאלי. למרות שטבען המטאפורי של מפלצות קולנועיות הוא כורח פסיכולוגי, התחושות המודחקות שהן מעלות אל פני השטח הן תלויות מבחינה תרבותית והיסטורית.

רובין ווד (Wood, 1985) מסכים עם הטענה לפיה יש להתייחס למפלצות ולפחד שהן מייצגות כמודחק תלוי תרבות. למעשה, ווד יטען כי האופן בו התרבות מבנה לנו פחד משתנה מתקופה לתקופה. הפחד המודרני התפתח במאה ה-18 עם תחילתו של הרומן הגותי ותקופת הנאורות והרציונאליות. אותם רומנים כללו בתוכן מספר מאפיינים בולטים: הראשון, גיבור מפוצל - לפעמים עד כדי סכיזופרניה. השני - מפלצות. באותה תקופה אנו עדים ללידת דמויות כמו פרנקנשטיין, ד"ר ג'קיל ומר הייד, דרקולה ואחרים. ניסיון החברה להפוך את העולם לרציונאלי על מנת לנסות ולהבין את חוקיו, כלל בתוכו את "החזרה של המודחק", כל מה שהתרבות מסלקת עולה בדמותה של המפלצת.

ווד דיבר על הקשר שבין הדחקה לדיכוי. כל מה שאנו לא מצליחים להדחיק, אנו מנסים לדכא באמצעים כוחניים. המיתוס משקף באמת את הקונפליקט המרכזי הנמצא בתוך תרבות נתונה ופותר את הקונפליקט בצורה אשלייתית.לטענתו, יש לבחון את סרטי האימה כחלום בלהות קולקטיבי ואין לפתור אותם כבידור זול או כאסקפיזם, אלא לנסות ולהבין מה יש בטקסטים הללו שגורם לנו לברוח מפניהם.

במסגרת אותה תיאוריה התייחס ווד לשני מושגים מרכזיים:הראשון, הדחקה בסיסית - דרושה לנו כדי להתמודד עם היומיום שלנו, ברמה הבסיסית ביותר. כמו: לא תרצח.המושג השני אליו הוא התייחס הינו הדחקה עודפת - הערך העודף הוא אידיאולוגי. כלומר, זוהי הדחקה שנדרשת מאיתנו עקב האידיאולוגיה שלפיה אנו חיים. למשל, הדחקה מינית - אנו חיים בתרבות הטרוסקסואלית ולכן נדרשים להיות כאלה. הערך העודף הזה חוזר ומגולם בדמותה של המפלצת. כאמור, כל מה שהתרבות לא יכולה להתמודד איתו חוזר ועולה במפלצות הללו[4].

מאחר ואנו לא יכולים להיפטר מאותה אנרגיה מודחקת ואנו ניצבים בפני בעיה בלתי פתירה, דיננו לחזור ולהתייצב מול אותה בעיה שוב ושוב וכך גם המפלצת תמיד קמה שוב ושוב. ווד מספק כאן סיבה נוספת, שבגינה קיימים כל כך הרבה סרטי המשך בז'אנר סרטי האימה בכלל ובסלאשרים בפרט, מלבד הסיבה הקפיטליסטית הברורה מאליה למיקסום רווח כלכלי. סרטי ההמשך נדרשים עקב ההדחקה הבלתי פתירה (והנה קיבלתם עוד סיבה לא רעה בכלל להיווצרות סרטים כמו "ליל המסיכות 6").

_________________________________________

[1] אותה טומאה מומחשת על ידי הפרה של קטגוריות תרבותיות שונות: למשל, ערבוב של מספר זנים (זומבים - חי ומת), ניתן גם לראות הכלאות שונות (חיות גדולות במיוחד- למשל עכבישים).  בנוסף, הן גם יכולות להוות חלק בלתי מושלם מקטגוריה - לעיתים חסרות גפיים ולפעמים אותן מפלצות כל כך מעוותות עד שקשה לשייכן לקטגוריה כזו או אחרת. 

[2] באותה תיאוריה הגדיר פרויד את ה-"Uncanny" כמה שמעורר בנו חרדה - דברים מסוימים אשר מפחידים אותנו, אותה תחושה מתעוררת כאשר תסביכי ילדות בלתי פתורים שהודחקו, חוזרים וצצים בתודעה (בתוך: שניידר, עמ' 168).

[3] על פי לאקוף, מטאפורות אינן גלומות בשפה כי אם במחשבה, כשאנו פוגשים בייצוג אנו ממפים אותו ויזואלית בראשנו. על מנת שהמיפוי יצליח, ניתן להסיק כי אותן מטאפורות כבר מושרשות עמוק בתרבות. בהקשר זה ניתן לומר כי מפלצות בסרטי אימה הושרשו בתרבות עד כדי כך שאנו כלל לא צריכים לעצור ולחשוב אילו נרטיבים מעוררי אימה הן מייצגות מאחר ושמות כמו פרדי קרוגר, ג'ייסון וורהיס ודרקולה למשל, כבר חדרו לתודעה הקולקטיבית מאחר והם מוזכרים ללא הפסקה בתרבות הפופולרית בין אם בשירים, סרטים מצויירים, בולים וכו' (בתוך: שניידר, עמ' 181).

[4] דוגמאות נוספות מתוך המאמר להדחקה עודפת - הפחד מפני הפרולטריון, הפחד מפני קבוצות אתניות או תרבויות אחרות (דרקולה, בעל ניב זר), פחד מפני אידיאולוגיות אלטרנטיביות, פחד מפני ילדים (עליית תרבות הנוער- אחרי שנות ה-60).

כתבה זו הסתמכה על המקורות הבאים:

Carroll , N, "The Paradox of Horror", The Philosophy of Film , Thomas E. Wartenberg and Angela Curran (Eds.) , Blackwell Publishing , pp. 170-177.

Carroll , N , "Film , Emotion , and Genre" , Philosophy of Film and Motion Pictures , eds. Carroll and Jinhee Choi , Blackwell , 2006 , PP.217-233.  

Rockoff A. (2002). Going to pieces :the rise and fall of the slasher film, 1978-1986.McFarland. Jefferson, NC.

Schnider, S. (1991), Monsters as (Uncanny) Metaphors: Freud, Lakoff, and the Represntation of Monstrosety in Cinematic Horror" inside: Horror Film Reader ed. Silver a. & Ursini, J. pp.167-192.Wood  ,R.  "An Introduction to the American Horror Film ", in: Movies .1

nd Method, Bill & Nichols (eds.), The University of California Press, 1985, pp.195-220.

תגובות

  • גאון!

    מאות סטודנטים מתוסכלים לקולנוע מודים לך ברגע זה ממש...

    עידן, 21-11-2009 11:07