מגזין

אוהבים לפחד חלק 2 – התפתחות הז'אנר

ליאור שיינברגר ממשיך להתעמק בז'אנר ה"סלאשרים" והפעם, בהתפתחות הז'אנר

מאת ליאור שיינברגר. 29-08-2009
אוהבים לפחד חלק 2 – התפתחות הז'אנרמתוך הסרט PSYCHO 1960

אהבתי הבלתי פוסקת לאימה קולנועית הביאה אותי לנסות ולבצע מחקר מקיף אודות תת הז'אנר החביב עליי ה"סלאשרים". במסגרת אותו מחקר ניסיתי לבחון איך ומתי התפתח לו הז'אנר והפך לפופולארי בקרב קהל הצופים.למעשה, תיאבון לאלימות היה קיים עוד מראשית האנושות. מחזות של כאב ומוות תמיד ריתקו צופים בין אם מדובר בגלדיאטורים הנלחמים זה מול זה עד המוות בתקופת רומא העתיקה ובין אם מדובר בצופים המתקהלים לצפות בהוצאה להורג בימי הביניים. אבל מתישהו אותו תיאבון שינה צורה.תחילת התהליך הזה נעוצה דווקא בארץ הבאגט. ראיתם פעם הצגה מפחידה? הצרפתים ראו, ולא מעט שנים.ב - 13 באפריל 1897 ייסד אוסקר מתנייה (Oscar Méténier) את תיאטרון Grand-Guignol בפאריז, צרפת. הרעיון שעמד בבסיס התיאטרון היה פשוט - המחזת פרשות אלימות אמיתיות לגמרי שהופיעו בעיתוני פאריז.זה עבד. התיאטרון הפך לסופר פופולארי בקרב הבורגנים הצרפתים. במשך 65 שנות פעילותו, עד נובמבר 1962, הספיק ה- Grand-Guignol להפוך לנודע לשמצה בשל המחזות אשר הציגו בו: אונס, רציחות, עינויים ושאר זוועות בצורה ריאליסטית ומדממת להחריד.ה-Grand-Guignol הוא שלב חשוב בהתפתחות הז'אנר ועוד נחזור אליו בהמשך אבל עכשיו הזמן לעלות על מכונת הזמן שלנו ולקפוץ ל-1960.

ב - 1960 יצאו לאקרנים שני סרטים אשר היוו השפעה עצומה על מה שמאוחר יותר הפך להיות ה"סלאשר" המודרני: בארה"ב - "פסיכו" (Psycho) בבימויו של אלפרד היצ'קוק הגדול ובבריטניה 'המציצן' (Peeping Tom) בבימויו של מייקל פאוול."פסיכו" נחשב עד היום בקרב חובבי קולנוע לקלאסיקה אמיתית. כאשר דמותו של הרוצח בסרט (אנטוני פרקינס בתפקיד נורמן בייטס), התבססה בצורה רעועה על דמותו של אד גיין, רוצח אמיתי שנעצר ב-1957 ונחשב לאחר הרוצחים המחרידים בהיסטוריה האמריקאית (גיין היה בין היתר גם קניבל, טרנווסטייט ונקרופיל, שנים לאחר מכן, המשיך גיין להוות השראה לסרטי אימה ומותחנים נוספים ביניהם "שתיקת הכבשים" בבימוי ג'ונתן דמי ו-"המנסרים מטקסס" בבימוי טובי הופר).מאחר והיצ'קוק האמין ברעיון לפיו הקהל יכול להעלות בדמיונו מחזות מחרידים פי כמה מאלו שמוצגים על המסך, אחת הסצנות המפורסמות ביותר מ"פסיכו" היא סצנת המקלחת -

גאונותה של הסצנה בה צפיתם ממש עכשיו, נעוצה בעובדה כי אף על פי שהראתה מעט מאוד אלימות גראפית, ביכולתה להעניק לצופה את הרושם כי הוא צופה במחזה אלים ביותר כשברקע מתנגן לחן הכינורות הצורמים שמעצימים בקרב הצופה את החרדה מהאירוע.

במעבר חד אנו קופצים לבריטניה, השנה עדיין 1960 - בסרט "המציצן", (Peeping Tom) עשה פאוול שימוש בטכניקת ה-P.O.V כדי לסמל את נוכחותו של הרוצח בחדר (אנו צופים במתרחש מנקודת מבטו של הרוצח) ולהפוך את הצופים לפעילים ברצח (פאוול הקדים את זמנו מאחר וכ - 2 עשורים מאוחר יותר ועד ימינו, משתמשים ה"סלאשרים" באותה טכניקה).

אז נכון, בתקופה הנוכחית בה אלימות גרפית מוצגת היום בכל סרט אימה סוג ז', הטריילר שצפיתם בו עכשיו נראה דיי דבילי ולא ממש מאיים. אבל בתקופה בה יצא הסרט, דובר בחוויה דיי מפחידה וטראומתית לצופה התמים.גם האיטלקים תרמו רבות להתפתחות הז'אנר, החל משנות ה - 60  ועד שנות ה - 80 המוקדמות צמח באיטליה תת ז'אנר חדש של סרטי אימה: gialli.אותם סרטים הציגו רוצח חסר פנים, בדרך כלל עטוי כפפות, אשר רוצח באמצעות אלימות ברוטאלית וקשה (אך מצולמת ומתוזמרת להפליא), קורבנות נשיים (ברוב המקרים).חלוץ סרטי ה- gialli היה מאריו בראבה והמשיך אותו בן טיפוחיו דאריו ארג'נטו. האלימות באותם סרטים חלחלה לאט לקולנוע האמריקאי וב-1963 יצא לאקרנים סרט ה - Gore הראשון, Blood Feast בבימויו של הרשל גורדון לואיס. הסרט, הציג לצופים האמריקאים זוועות מסוג חדש: ביתור איברים, הריגות בדרכים שונות ומשונות והכול מבלי לחסוך בפרטים ובצבע מלא (במילים אחרות: המון איכס. ניתן לצפות בטריילר לזוועה הזו ממש כאן).למעשה, סרטיו נראו כמו גרסה מחודשת לאלימות שהוצגה ב - Grand-Guignol וניתן לראות בהם השפעה מכרעת על מה שעתיד להיות בשלב מתקדם יותר, ה"סלאשר".

בשבוע הבא תמשיך הסקירה שלנו כשנציץ בסרטים הגדולים של הז'אנר ונבחן את המוסכמות שחוזרות על עצמן באותם הסרטים.

תגובות