מגזין

כרוניקה של מוות ידוע מראש

התאבדותו של דודו טופז הייתה מהלך צפוי, ממש כמו התגובות של הציבור שממהר להאשים את התקשורת. גיל מטוס מגן על השליח

מאת גיל מטוס. 21-08-2009

תגיות: דודו טופז

כרוניקה של מוות ידוע מראשצילום: יחצ

עם פרסום הידיעה שקשרה את דודו טופז למעשי האלימות נגד בכירי התקשורת, תרמתי את מוחי המעוות לטור שכתב סער גמזו בו ניסינו לחזות את עתיד הפרשה. הטור תיאר את תקיפת אנשי התקשורת כקאמבק המוצלח של טופז, ובחן כיצד במרוצת השנים הוא ינצל את מעמדו כדי לסחוט עוד רייטינג. כבר באותם ימים ידעתי היטב שלתסריט הזה יש רק סוף אחד אפשרי, ושמדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש.

התאבדותו של טופז, מצערת ככל שתהיה אינה מהלך מפתיע - כל מי שהכיר את טופז היכרות שטחית, דרך מסך הטלוויזיה, צריך היה להבין כי אין סיכוי שירצה את עונשו בכלא כאחד האדם. טופז שהיה ה"ראשון בבידור" לא יכול היה להרשות לעצמו להפוך לסלוגן "הראשון בבידוד" - הבדיחה הבנאלית שרווחה בשיא הרייטינג של הפרשה, ומילאה שורות סטטוס רבות ברשתות החברתיות.  בסיטואציות ובהקשרים קיצוניים כמו במקרה של טופז, אגו וכבוד עצמי עשויים להיות חזקים מהחיים, ולכן התאבדותו היא לא ידיעה שאמורה לזעזע את אמות הספים שלנו. אולם אין בכוונתי להשתמש בסיסמאות כמו "הכתובת הייתה על הקיר", כיוון שהכתובת תמיד נמצאת על הקיר והקירות מלאים בכתובות שנגזר עלינו לא להצליח לקרוא. 

הדיונים והטיעונים שנצפים בטוקבקים וברשתות החברתיות משמשים מדד טוב להלך הרוחות, וניתן ללמוד מהם על שתי עמדות קיצוניות בקרב העם -אלה שכביכול שמחים לאיד (למרות שאם הם באמת כאלה סביר להניח שהיו מעדיפים שיירקב כמה שנים בכלא, ולא ימות כמק-גיוור) וטוענים שטופז קיבל את עונשו וסיים כמגיע לו. לפי טענה זו, העובדה ששם קץ לחייו אין בה כדי להשכיח מאיתנו מי הוא ומה הוא היה, החל בפרשה האחרונה וכלה בהתנהלותו הצינית בשיא תהילתו.

מנגד, הטענה הרווחת ביותר במחוזות הטוקבקיסטים היא זו שמאשימה את התקשורת. אותה מילה מעורפלת שכשמשתמשים בה, לא באמת מכוונים אצבע מאשימה כלפי מישהו אלא כלפי מטרה גדולה שקל ונוח להאשים, ממש כמו האח הגדול של אורוול שכבר מזמן הפך לסיסמה עיתונאית. התקשורת שסיקרה את הפרשה בעוינות, חיפשה את טופז, ארבה לו, התנכלה לו וחרצה את דינו בטרם הובא למשפט כדין - היא אשמה - יהי זכרו ברוך.

המהלך של טופז הוא גאוני, כיוון שהצליח בכוחות אחרונים, באמצעות כבל מאולתר של קומקום, להפוך את היוצרות - קורבנות האלימות שתקף הפכו לאשמים בכך שליבו את השריפה, והאשם המטורלל הפך בן רגע לעוד קורבן של התקשורת ולקדוש מעונה. בקרב אנשי התעשייה נזכה לתגובות מאופקות, כאלו שמחד גיסא, לא שוכחות את מה שעשה, ומאידך גיסא, רוצות כמוהו לשמור על הרייטינג, ולכן השורה התחתונה של כולן תהיה: למרות הכול, למרות פרשת התקיפות, למרות מה שעשה (תבחרו את הפתיח המתאים) חשוב לזכור כי מדובר באדם טוב שגם עשה לא מעט מעשים טובים לאנשים. ההספדים האלה יחטאו בצביעות, ויבצעו תמרונים בפוליטיקלי קורקט.

אולם עבור מרבית הטוקבקיסטים, אפשר בכלל להשמיט את החלק הראשון של המשפט, כיוון שהזיכרון הקולקטיבי לטווח הקצר כבר הדחיק את הפרשה שכעת מצטיירת כמעידה אנושית ובלתי נמנעת של אדם מסכן. בשבילם טופז היה אדם טוב שאומנם חטא, אך נפל קורבן לתקשורת העוינת ששמה את ראשו על הגיליוטינה.

כל ניסיון להאשים את התקשורת באופן שבו פעלה, ולקשור זאת בצורה ישירה לכך שטופז שם קץ לחייו, אינו רלוונטי ומעיד על צביעותו של הציבור שמצד אחד צמא למידע ורכילות ותשוקתו משמשת חומר בעירה לאייטמים וידיעות אודות הפרשה, ומצד שני, הורג את השליח כשלא אוהב לשמוע את הבשורה. נכון, התאבדותו של טופז כואבת כהתאבדותו של כל אדם - אך בין זה לבין הפיכתו לקורבן של התקשורת אין מאומה.

כמובן שהכול תלוי בנקודה שממנה מתחילים לספר את הסיפור. אם רוצים להאשים את התקשורת, צריך לחזור לאחור ולהאשים אותה בכך שבנתה אותו ככוכב ונתנה לו את הבימה והכלים לצמוח לממדים על אנושיים ולהפוך למכונת רייטינג משומנת. בנקודה הזו, ברגע השיא כשהיה הראשון בבידור או אז נגזר דינו למות בין אם באופן סימבולי ובין אם בתלייה בתא מעצר.

ישנם כאלה שיאמרו שטיעון כזה הוא בעייתי, כיוון שמדובר בטיעון דטרמיניסטי שמאשים את התקשורת בעצם קיומה. אך הסיפור של טופז מלמד שאין חדש תחת השמש. נכון, במקרה שלפנינו הפרטים והעלילה קצת יותר פיקנטיים וטריים, אבל כמו בטרגדיה קלאסית הסוף ידוע מראש, והדמויות שיחקו את תפקידן כפי שזה כתוב בתסריט - גם הטוקבקיסטים שממלמלים את המנטרה "התקשורת אשמה" באו לראות את המופע כי הם צמאים לדם.  

תגובות

  • דטרמיניסטי אבל מה לעשות זו האמת

    אני קצת ארחיק ואומר שלא התקשורת היא דטרמניסטית אלא הוא עצמו היה. התקשורת בישראל מחולקת כמובן להרבה גורמים אך אל לנו לשכוח ש"התקשורת" בנוגע לדודו טופז היא לא תקשורת שבנתה אותו אלא הוא עצמו בנה אותה. דודו טופז הרחיק לכת בהרבה גורמים הקשורים לתקשורת במהלך השנים ואין מה לומר, בהרבה הוא היה ראשון באמת. בהסתכלות קצת שונה הוא היה מלך ה"פריקשאו" וניסה להנציח תמיד את השונה בחברה. אז יכול מאוד להיות שהגולם קם על יוצרו אך אל לנו לשכוח מי יצר את אותו הגולם הספציפי הזה בתקשורת בישראל ולכן בטח שלא להאשים אותה.

    גבי:), 21-08-2009 21:14

  • טופז חקיין עלוב

    בתוך כל הרעש והבלגן הזה שכחו שאני תליתי את עצמי בתא המעצר כבר ב- 87' כשהייתי מלך המוזיקה המזרחית ולטופז עוד קראו גולדנברג. כך שכל הסיפור הזה על "התלייה של מלך הרייטינג בתא המעצר" הוא בסך הכל חלק מהרטרו הכללי לשנות השמונים. אני הייתי קודם וטופז הוא רק חקיין חיוור שקרא לנו צ'חצ'חים. רבאק אני הבאתי סיפור סינדרלה, עם סמים ושכונת מצוקה והכל, והוא השתמש בכבל-קומקום. איזה מעאפן. אבל ככה זה אשכנזים. גם כשמתאבדים זה נראה כאלו ניסו להכין כוס תה והתבלבלו.

    זהר ארגוב, 21-08-2009 21:55

  • החא ועונשו

    כתבה מעניינת. אבל, אם זה היה ברור, היה אפשר גם למנוע את זה... בדרך כלל הטחת האשמות היא סימפטום להתחמקות מאחריות. הבעיה עם התקשורת אינה ב"אשמתה" במותו של טופז אלא רק בכך שהפכה את מותו לעוד אייטם, מיהרה לספר לחבר'ה וגרמה לכך (כנראה בשיתוף פעולה כלשהו מצד רשויות הכלא/חוק) שמשפחתו לא קיבלה את ההודעה על מותו קצת קודם... אפשר לדבר על דטרמיניזם של מערכות, ובכלל זה של התקשורת, אבל אולי ישנן נקודות שבהן התנהגות אחראית של מישהו הייתה משנה את ה"גורל". הכל "מכתוב", אבל הרשות נתונה... פרט לכך, לא בטוח שהתאבדותו ה"גאונית" פדתה את נשמתו - זו בסך הכל חלקה האחרון של העסקה עם השטן עליה חתם טופז כבר מזמן. זה היה מוצא של כבוד עבורו, וזאת מפני שלא היה לו מספיק אומץ לבחור במוצא אחר, כזה של התמודדות אמיצה לא פחות - עם החטא ועם העונש. אבל ככלות הכל, הוא לא היה רסקולניקוב. 

    יוד ריש, 21-08-2009 23:52

  • מקווה שהוא ימצא שקט ואושר

    ג'ימי, 24-08-2009 02:12