מגזין

אלוהי הפסקולים

מה קורה כששומעים פסקול משובח לפני שרואים את הסרט? מה קורה כשפסקול הופך לסיפור בפני עצמו ששואב את כל כולך בכל פעם מחדש? גלית גרינר מספרת על חווית עיר האלוהים שלה

מאת גלית גרינר . 01-08-2009

תגיות: פסי קול, עיר האלוהים

אלוהי הפסקולים

את הפסקול לסרט "עיר האלוהים" שמעתי הרבה לפני שראיתי את הסרט. ככה יצא, כן ככה יצא. אין ספק ש"עיר האלוהים" הוא אחד הסרטים המשובחים שראיתי, החל בתסריט, בעלילה, במסר, וכלה בזוויות הצילום והמשחק המצוין. אבל המוסיקה, אוי המוסיקה. היא בלתי נפרדת ממנו. הסרט היה לא שלם, פחות עוצמתי. המסר, העלילה, הטקסט, המשחק, הכל היה אחר, לא שלם, חסר. זה לא שבדקתי את העניין, אבל ברור לי שאם איכשהו הייתי מצליחה לראות את הסרט עם פסקול אחר, לא משנה איזה, הוא לא היה אותו הסרט. גם אם אנסה לדמיין את הסרט עם פסקול אחר (שזה בלתי אפשרי בעליל), התוצאה תהיה שונה. הקטעים נפלאים, עמוקים ומלאים בצלילים, נכתבו דרך אגב במיוחד בשביל הסרט, ולא תוכלו להאזין להם במקום אחר.

אז כמו שכבר אמרתי, את הסרט ראיתי רק אחרי, אבל גם זה לא נכון בדיוק, כי כן ראיתי אותו, בדמיון. דרך המוסיקה, הצלילים, הקצב, הגרוב, העומק, המרחב, הרגש, האינטנסיביות, המילים בפורטוגזית שגם אם אני לא מבינה את משמעותן ברור לי מה הן משתוקקות לומר. פסקול טוב הוא כמו ספר משובח וכמו סרט איכותי שמבוסס על אותו הספר גם יחד, תלוי עם מה התחלנו. מצד אחד, הוא שולח לעולם של דמיון ויצירה, פרשנות מבית הקורא או המאזין, מרחב ללא גבולות. מצד שני, הניסיון להמחיש זאת אחר כך לעולם ויזואלי יכול להראות זוויות שלא דמיינו, משהו מספק כל כך שלא רוצים לקלקל ולקרוא את הספר. אז נכון שלעיתים הסרט עלול לקלקל את הטוהר שבספר, להציב גבולות, אבל כאן אין זה המקרה. הפסקול של עיר האלוהים הוא כמו הסרט "הנסיכה הקסומה", מסוג הסרטים שלא "מבוססים על", שתמיד אפשר להתענג עליהם בלי המקור, והתוצאה תהיה אחרת, מבלי לתת ציונים.

אז מה קרה לי בכל פעם שהאזנתי לפסקול וטרם ראיתי את הסרט? מה גרם לי להישאב כל כך חזק לעולם הדמיון, להתמכר? הפסקול ערוך כמו סיפור בפני עצמו, השירים ממשיכים אחד את השני מבחינת הצלילים, ובעצם האלבום מחולק לסיפור אחד עם שלושה חלקים. ההתחלה היא מאוד אינטנסיבית, צלילים מכל מיני סוגים בוקעים מכל עבר, קצב של תופים וכלי נשיפה שמאיר את חותמו באוויר גם כשעברנו לצליל הבא. התחושה עד השיר השלישי היא של אובדן שליטה. וזה כיף. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הבנתי מי הבוס, אני רק צריכה להישען לאחור ולהירגע, אי אפשר להישאר דרוכים, אפשר לנסות, לכו על זה. אם הצלחתם תגידו לי איך. מה שכן, לא מדובר ברוגע טוטאלי עד כדי אדישות, אלא רוגע עם מטרה, אי אפשר לחשוב על משהו אחר כששומעים את הקטעים, All Ears On Me.

הקטע הרביע הוא מעין קטע מחבר, מוריד קצת שליטה אבל בביטחון מלא כך שהאוזניים לא בורחות. נכנסים לחלק השני של הסיפור, רוגע, עם מעוף אינסופי, עדינות, אהבה, מתיקות, נעימות. הקטעים הבאים פשוט יפהפיים וכל מילה נוספת תקלקל אותם. הקטע ששובר הכל, מעיף, יהיה ברצועה השביעית,  Metamorfose Ambulante, פולק רוק ברזילאי שמחסיר לי פעימה מהלב כל פעם מחדש. בכלל, כל האלבום משמיע לנו חלון אחורי של המוסיקה הברזילאית, לא עוד סמבה ובוסה נובה, אלא Deep Funk, רוק, פסיכדליה, פולק ומה לא.

החלק האחרון של הסיפור פחות עוצמתי ומשולל מעצורים מתחילת הסיפור. אז מה קיבלנו - סיפור אחד על כוח חסר מעצורים, שהופך להנאה ותענוג מזוקקים, ולבסוף, החיים שאחרי.

 

תגובות

  • יופי של פסקול, סרט וכתבה!

    :) חן חן

    ליאור, 02-08-2009 01:32