מגזין

סרטים שרואים משם - Surveillance

אסף בן-קרת מושיב את הסרט Surveillance על ספת הפסיכולוג ובוחן את הקשר וההשפעה בין ג'ניפר לינץ' לאביה - דיוויד לינץ'

מאת אסף בן-קרת. 26-07-2009

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - Surveillance

יש משהו מאוד לא נעים בלהיות בתו של אבא מפורסם ואהוב. כנראה עוד יותר לא נעים אם שניכם עובדים באותו תחום וחובת ההוכחה נחה כעצם בגרון על אותן הכתפיים הגרומות. כל כך לא נעים שעברו כבר 16 שנים מאז סרט הבכורה הקודם והכושל Boxing Helena, של ג'ניפר לינץ', בתו של דיוויד לינץ' הגדול. לא ידוע (וגם לא ממש מעניין) מה לקח לה כל כך הרבה זמן לשוב למסך, אך אין ספק שכאשר בדמה זורם גן מזן משובח הציפיות יהיו גבוהות מתמיד.

Surveillance סרטה החדש של לינץ' מוקרן בימים אלו על המסכים בארה"ב, אך עקב סיבובים שונים בפסטיבלים בעולם, הגיע העותק ממנו לאוזן השלישית כבר לפני מספר שבועות. התוצאה הסופית מצליחה לרתק למספר רגעים, יש פוטנציאל לא רע כלל, ההתחלה טובה ומעניינת, אבל משהו מאוד משתבש במהלך הדרך.  

 

סיפורנו מתרכז סביב תאונת דרכים קטלנית ורוצח סדרתי אכזרי במיוחד שלא משאיר סיכוים למרבית הנפגעים. שלושה מתוכם נשארים בחיים והופכים לעדים, שוטר מקומי במחוז שכוח אל בעיירה במערב התיכון, ג'אנקיסטית צעירה ויפה וילדה בת תשע שצופה במשפחתה נטבחת אל מול עיניה. כולם נפגשים בתחנת משטרה בעיירה המשעממת בחדרי חקירות, כאשר שני סוכני FBI (ביל פולמן וג'וליה אורמונד) מקצוענים ומחויטים מגיעים לחקור את האירוע. 

 

הסרט מתרחש בשתי זירות עיקריות: זירה אחת היא שלושה חדרי חקירות וחדר נוסף עם מוניטור לחדרים האחרים שמשמש בעיקר כזירת המעקב הקלאוסטרופובית והסטרילית. זוהי גם נקודת המבט של הצופים, אובייקטיבית (ככל הניתן), מרוחקת ונטולת מבע. הזירה השנייה הינה הכביש הגורלי בו דרכיהן של כל הדמויות מצטלבות. אנחנו מלווים את הנחקרים. כולם לחוצים, כולם טיפוסים לא נעימים במיוחד, לכולם יש מה להסתיר, אף אחד לא תמים וכולם משקרים במצח נחושה. הסיפור שמובא אלינו בפלאשבקים אינו ברור כלל, אך הסרט מלווה לכל אורכו בתחושה הלא נעימה שמשהו נורא עומד לקרות. המתרחש על הכביש הוא נקודת מבטם של העדים, גרסתם האישית והמעוותת לאירועים, מעורבותם הרגשית והפיזית ובעיקר נוכחותם המתעתעת.

בסופו של הסרט, מן הסתם, נפתרת התעלומה ונסגרים כל הקצוות. יש אפילו איזה טוויסט גדול אשר משנה את כל הסרט ואמור להשאיר את הצופים עם פה פעור. האמת, זה לא כל כך עובד. כמה סיבות. ראשית, באופן מאוד חשוד חדרי החקירה מזכירים את הסצנות בהן סוכן ה-FBI דיי קופר והשריף המקומי הארי חקרו כמה מהדמויות היותר מורכבות בסדרה "טווין פיקס" של פאפא לינץ'. מסע ההרג הקטלני על הכביש קורא בקול ל"לב פראי", גם הוא של הפאפא, ובכלל העיירה הנידחת, המנומנמת ומלאה באנשים תלושים מהחיים זועקת נואשות את השפעתו של האבא. זה לא ממש מקרי, אגב, כי דיוויד הוא גם אחד מהמפיקים בפועל של הסרט. למרות שהציפיות מג'ניפר גבוהות במיוחד, המטרה היא לנסות וליצור שפה קולנועית אישית ואחרת ולא לנסות להתחקות אחר אביה. סופיה קופולה יכולה אפילו לספק כמה טיפים.

שנית, התסריט מאוד בעייתי. זהו לא הסרט הראשון או האחרון מסוגו, אך משהו בו מאוד לא עקבי ובשל כך אמינותו נפגמת. הסרט נע בין רגעים של שקט מתוח לבין פרצי אלימות וזעם מבהילים למדי שאינם מתחברים יחדיו. האלימות בסרט היא לשם אלימות בלבד, אך לא באמת על מנת לקדם את העלילה או לצאת באמירה משמעותית. נדמה לעתים כי ג'ניפר מעוניינת יותר לזעזע ולהפעיל מניפולציות עלילתיות קלושות במקום לספר סיפור שיכול היה להיות טוב יותר עם נקודות המבט של הדמויות היו שומרות על רצף נרטיבי, אם הדמויות היו עגולות ורבות רבדים יותר מאשר שקרניות פתולוגיות. הסיפור כה מרוחק מהצופים שאין להם דמות להזדהות עמה או דמות אחת לבטוח בה.

לזכותה של לינץ' הבת ייאמר שהיא בימאית לא רעה כלל. היא מדריכה בדיוק רב את השחקנים שלה, שמרביתם מאוד לא מוכרים, וגם שני השחקנים הראשיים שלה כבר פספסו מזמן את האפשרות להפוך כוכבים הוליוודיים מן המניין. היא יודעת לבנות את המתח ויתרה מכך, להשהות אותו. היא יודעת היכן וכיצד למקם את הסצנות נכון, ורואים שבכל הפרטים המאוד קטנים שמרכיבים את הפריים היא שולטת ביד רמה ואף יודעת היטב כיצד לטוות את עלילות המשנה הרבות למקשה אחת. הבעיה היא שסך כל הפרטים אינם מצליחים להעפיל על השלם והתוצאה הסופית המתקבלת היא חובבנית מדי, לא מספיק משופשפת, רחוקה מלספק והאמת גם לא טובה במיוחד. "אמינות" היא שם המשחק. אין צורך להזכיר את סגנון הבימוי הייחודי של דיוויד לינץ' שהפך סימן ההיכר שלו. אנו לא תמיד מצליחים להיכנס לראשו החולני והמופרע של הבימאי, לעתים לא נבין מה בדיוק הוא מנסה להגיד לנו (למשל, "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר" סרטו האחרון), אך אנחנו נאמין לו וננסה לעקוב אחרי מה שהוא מנסה להעביר דרך המסך. אצל לינץ' ג'וניור זה לא ממש עובד. הטוויסט הסופי, שלא יתגלה בין שורות אלו, עשוי להיות מפתיע לצופים, אך במחשבה שנייה הוא תלוש מדי ולא משכנע. המילה אמון אינה עוברת כלל כמעט באף סצנה בסרט.

זו לא חוכמה גדולה לשפוט את הבת לפי סרטיו של אביה, אך קווי הדמיון הברורים בין השניים לא מותירים מקום רב לספק. ג'ניפר צריכה בעיקר ללמוד פוקוס מהו. היא מכירה את כללי המשחק, מבינה בהחלט בטכניקה הקולנועית והתסריטאית גם, אך עדיין רחוקה מלמצות את יכולותיה. לא פלא שאחרי 16 שנים מאז הסרט הקודם העשייה שלה משתווה למצטיין הכיתה (שהוא גם הפסיכופת האקסצנטרי) בחוג לקולנוע באוניברסיטה. היסודות שם, אבל הפרי עדיין בוסרי. יש כישרון, יש מוניטין מלכותי, אך כל זה באמת לא מספיק.

Surveillance יכול בקלות רבה להשיג את מבוקשו, לרתק אתכם, לזעזע אתכם, להפתיע אתכם בטוויסטים מהירים בעלילה ובעיקר לגרום לכם לנוע בחוסר נוחות בכיסא. מצד שני, את אותו דבר ניתן גם להגיד את הפרק השבועי של "פרוייקט מסלול".

 

 

Surveillance, במאית: ג'ניפר לינץ' (2009) שחקנים: ביל פולמן, ג'וליה אורמונד

תגובות

  • קריאת ביקורת

    גם בכתיבת ביקורת יש להקפיד להריץ דחקות זה נחמד אבל מסיט את הפוקוס מהדעה שלך על הסרט אליך עצמך.עדיף להיות תמציתי ומרוכז זה יותר מעניין ואמין מבחינת הקורא.

    תום, 27-07-2009 08:06