מגזין

סיפור על כלב

"...כל הדברים האלה קורים כי אנחנו מאפשרים אותם. כל הדברים האלה קורים כי אנחנו עסוקים בדאגות היום-יום שלנו, ואנחנו רק מחפשים איך להתרחק מצרות, זה באמת נהיה מפחיד להסתובב היום ברחובות..." מקרה שקרה מאת עדית אזולאי

מאת עדית אזולאי. 25-07-2009
סיפור על כלב

יום ראשון בלילה, שעה אחרי חצות.

חוזרת הביתה בציר הקבוע, דרך נחלת-בנימין בואכה אלנבי, שומעת את השאריות האחרונות של שיר נוסטלגי מהמסעדה שהרגע חלפתי על פניה. אני מחייכת. מגיעה לכיכר מגן-דוד, זאת הכיכר שלפני שוק-הכרמל, ומבחינה בהתקהלות קטנה ומבוהלת למדי ליד הרמזור.

רואה כלב.

בחור מחבק את הכלב, מלטף אותו.

משאירה את המבט עוד קצת.

הבחור מנגב את הכלב מדם, מהמון דם.

אני מרימה את הראש, רואה בחורה עם דמעות בעיניים, אומרת: "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, איזה אנשים יש בעולם הזה, אני לא מאמינה".

שאלתי מה קרה.

"הכלב עמד בכביש, והיה אור ירוק להולכי-רגל ובא הרכב הזה ונסע במהירות מטורפת וצעקנו לו תעצור! תעצור! יש פה כלב! אבל הוא לא עצר והכלב עף באוויר ואני לא מאמינה אני לא מאמינה איזה אנשים יש בעולם הזה".

איפה הרכב? רשמתם מספר?

"לא, הוא נסע במהירות מטורפת, לא הספקנו, והכלב עף באוויררר"

וכל הזמן הזה הבעלים של הכלב מנגב את הכלב מהדם ומדבר אליו ומחבק אותו.

לא ברור אם הם כבר התקשרו למשטרה, אז התקשרתי.

חיכיתי די הרבה זמן. לא היתה תשובה, אז ניסיתי שוב.

חיכיתי די הרבה זמן. לא היתה תשובה, ניתקתי.

חייגתי שוב. זה 100 נכון? אני לא טועה, בדקתי עם עצמי. לא היתה תשובה.

חשבתי לעצמי, אם זה היה הכלב שלי, אם זה היה אחי, אם זה היה חבר שלי, אם זו הייתי אני עכשיו במצוקה, איך זה שהמשטרה לא עונה?

חייגתי שוב. לא היתה תשובה.

התקשרתי למד"א, אולי הם יכולים לעזור.

חיכיתי.

חיכיתי.

חיכיתי.

בסוף ענו. זה לא הם, הם לא יכולים לעזור, תנסי במשטרה.

"אולי תעזרו לנו בטלפון, תגידו מה לעשות, איך לטפל בכלב".

"לא, אנחנו לא יכולים בטלפון".

ניתקתי.

הבעלים של הכלב גמר לנגב את הדם, הוא מלטף את הכלב שלו. הכלב מנסה לעמוד, ללכת.

אין דבר יותר עצוב בעולם (שלי) מלראות כלב סובל.

הכלב מתנדנד, עומד לנפול. הבעלים שלו מחזיק אותו, מדבר אליו.

חייגתי למשטרה, לא היתה תשובה. ניתקתי.

חייגתי למשטרה, היתה תשובה.

"שלום, קודם כל אני רוצה להגיד שניסיתי להתקשר כמה פעמים ולא עניתם, וזה נראה לי לא בסדר, בכל זאת, אתם משטרה".

"כן, מה הבעיה?"

"יש כלב שנדרס..." אני מספרת להם את כל הסיפור.

מחזיקים אותי בהמתנה.

אני ממתינה.

וממתינה.

הכלב לא יכול ללכת, הוא המום. כואב לי בלב.

אני ממתינה.

"אז איפה אמרת שאת נמצאת? והכלב? זה הטלפון שלך? איך קוראים לך? עידית?".

"בנאדם, יש פה כלב פצוע, בעיר יש נהג מטורף שיכול לדרוס עוד אנשים, אולי פשוט תבואו?"

"טוב תודה".

וניתק.

עמדתי והסתכלתי על הכלב, והרגשתי לא טוב. אני לא מאמינה, איזה אנשים יש בעולם הזה, אני לא מאמינה.

חשבתי שאולי במוקד העירוני יכולים לעזור, אז התקשרתי. המוקד העירוני אמור לתת מענה לכל מפגע, אירוע או בעיה כלשהי כזו, זה מה שאומרת האישה המאוד רגועה שמוקלטת במענה הקולי שלהם. הכלב לא נראה טוב בכלל. הבעלים שלו ממשיך לדבר אליו. אחרי חצי דקה בערך, שיכולה לפעמים להמשך כמו עשר דקות לפחות, האישה הרגועה מספרת לי שאני מועברת לנציג שירות. כוונות טובות, באמת, רק שבדרך יצא שהמתנתי עוד קצת.

ועוד קצת.

ואז הגעתי לנציג שירות. הוא מאוד מצטער, הוא לא יכול לעזור. אין וטרינר עכשיו, הוא ממש לא יודע מה לעשות. אולי כדאי להתקשר לבית-חולים הוטרינרי בבית דגן. או לחכות לבוקר. אני אומרת תודה ושלום.

אני רואה את הבעלים של הכלב מדבר בטלפון, זה נשמע כאילו הוא מקבל הדרכה רפואית.

כואב לי הלב ואין לי מה לעשות שם יותר. כואב לי הלב, ואני שמחה שלכלב יש מישהו שדואג לו.

זה מתחיל להיות ברור שהכלב לא יכול לעמוד.

אין לי מה לעשות שם יותר.

אני הולכת הביתה, לפני שהלב שלי יישבר. שעה ורבע אחרי חצות.

הם שם בעירייה באמת בסדר. זאת לא אשמתם שכלב נדרס באמצע הלילה ושאין וטרינר עכשיו ושצריך להמתין הרבה זמן כי יש להם רק נציג שירות אחד או שניים, כי אולי אין כסף לשלם משכורת לעוד נציגים. זאת באמת לא אשמתם. זאת אני שלוקחת את זה קשה מדי.

גם הם שם במגן-דוד ממש בסדר. זאת לא אשמתם שכלב נדרס באמצע הלילה ושאין וטרינר עכשיו ושיש להם עומס בפניות, ומה עכשיו הבחורה המוזרה הזאת ששואלת אם אפשר לשלוח אמבולנס בשביל לטפל בכלב. יכול להיות שבאמת ראיתי יותר מדי סרטים לילדים שבהם כוחות-ההצלה באים גם לעזרתן של חיות פצועות וזה שימח אותי כל כך, ובאמת לא הבנתי למה אי אפשר לשלוח אמבולנס לטפל בכלב.

גם לכלב כואב, לא?

זאת בטוח אני שלוקחת את זה קשה מדי.

וההם במשטרה, הם בטוח בסדר. מה זאת אשמתם שכלב נדרס באמצע הלילה ושאין וטרינר עכשיו ושאיזו בחורה נודניקית אחת לא מבינה כשלא עונים לה פעם אחרי פעם אחרי פעם.

אחרי פעם.

מה זאת אשמתם שאף אחד לא הספיק לרשום את המספר של הרכב או לפחות לזכור איזה רכב זה היה, כי כולם הסתכלו על כלב שעף באוויר ונחת מדמם.

לא, זאת ממש לא אשמתם.

זאת רק אני, שלוקחת את זה קשה מדי.

הגעתי הביתה. המשטרה התקשרה.

"את עדיין במקום?".

"לא, אבל הבעלים של הכלב שם, ויש אנשים מסביב".

"ומה שלום הכלב?".

"בפעם האחרונה שראיתי שלומו לא היה טוב. מצאתם את הרכב".

"לא את הרכב אנחנו לא נמצא, אבל אנחנו רוצים לטפל בכלב. אנחנו נגיע למקום האירוע".

אז למה עוד לא הגעתם, לכל הרוחות, למה?

זאת לא אשמתו של אף אחד שכלב נדרס באמצע הלילה. אפילו לא של מי שדרס אותו. אפילו לא של הבן-זונה שנסע באדום במהירות מטורפת והמשיך לנסוע גם כשהכלב עף באוויר. הבן-זונה הזה, מה אכפת לו. אין מי שיתפוס אותו. ואם לא תופסים אותך אז אתה לא אשם, לא? בעצם, גם אם תופסים אותך יש מקרים שבהם אתה לא אשם. גם אם אתה אשם. לא?

מעניין אם אתיופים מרגישים כאב.

מחר בבוקר לא יכתבו באף עיתון על זה שכלב נדרס, כולה כלב. אם זה היה בנאדם אולי היו כותבים על זה, בקטן, לא כותרת ראשית חס -וחלילה. כולה בנאדם אחד.

אולי אם היו נדרסים שניים או שלושה אנשים היתה כותרת גדולה. קצת מתחת לאיזו כותרת אימפוטנטית על המצב הכלכלי (בקנטים, אנחנו יודעים) או מתחת לכותרת על התקדמות המשא-ומתן (שלא יסתיים לעולם) עם הפלשתינאים.

כי מה זה חשוב. עוד שניים שלושה אנשים, פחות שניים שלושה אנשים. כולה כלב.

אם היו נדרסים ארבעה זה כבר סיפור אחר, אז זה כבר היה תופס עמוד שלם. תמונות מזירת האירוע, כותרת גדולה בצבע אדום, משהו צעקני באמת. אולי אפילו עד-ראיה היה מספר שהוא התקשר למשטרה כמה פעמים ולא ענו לו, ובזמן הזה אחד הפצועים מת, והשר לביטחון פנים היה מבטיח לבדוק את העניין ובמשטרה היו ממש מתנצלים ואומרים שימצאו את האחראי. ושבוע- שבועיים אחרי זה היתה בעיתון כותרת אחרת על אנשים אחרים.

באמת, כולה כלב.

העניין הוא, שזה קצת יותר מכלב.

העניין הוא שבנאדם נסע במהירות מטורפת באור אדום ולא ציית לאף חוק תנועה ופגע ביצור חי. לא משנה מאיזה מין, לא משנה הכמות.

נסע באור אדום, פגע ביצור חי והמשיך לנסוע.

כי הוא יכול.

הוא יכול כי אנחנו, החברה שהוא חי בה, אפשרנו לו את זה.

אנחנו זה גם אני וגם אתם. וגם כל מי שמצקצק בלשונו עכשיו ואומר "אני, מה פתאום אני, אני חושב שמה שקורה כאן זה הכל חרא ואין לי שום קשר לזה". כן, גם אתה או את. האחריות מוטלת במידה שווה על שני המינים.

אנחנו אפשרנו את זה כי אנחנו מורידים את הראש בכל פעם שעוברת הסערה, אנחנו מתרחקים ממנה מרחק אלפי-מילין של רעיונות, דעות, דפוסי-התנהגות ומחשבות, אבל הסערה הזאת לא שוכחת, היא רק מתגברת. זאת סערה של  בהמיות ושל אלימות ובעין שלה נמצא כל הרע שבעולם והוא מחלחל לחיים שלנו. ומחר כל אחד מאיתנו יכול להיות בעין הסערה הזאת. בכל רגע נתון יכול לצוץ בן-זונה משום מקום ולהעיף אותנו באוויר. וזה היינו הך אם כלב נדרס בתאונת פגע-וברח, או אם אישה צעירה נרצחת לעיני ילדיה על חוף-הים במהלך מלחמת כנופיות או אם הממשלה עושקת את ניצולי השואה.

כל הדברים האלה קורים כי אנחנו מאפשרים אותם.

כל הדברים האלה קורים כי אנחנו עסוקים בדאגות היום-יום שלנו, ואנחנו רק מחפשים איך להתרחק מצרות  (זה באמת נהיה מפחיד להסתובב היום ברחובות) ואנחנו לא רוצים שום קשר עם האנשים האלה שעושים את הדברים הרעים האלה. אנחנו סומכים על אנשים אחרים שיתפסו את הרוע הזה וישימו אותו בכלא וישמרו עלינו, ואנחנו רואים שמשהו פה לא עובד בסדר, אבל לך עכשיו תתקן מדינה...

והאנשים האלה, שאנחנו לא רוצים שום קשר איתם, הם הסערה. וגם אם אנחנו לא רוצים, וגם אם אנחנו עומדים ממש בצד, כל רגע נתון יכול לצוץ בן-זונה משום מקום ולהעיף אותנו באוויר.

אבל אולי אני באמת לוקחת את זה קשה מדי.

בכל זאת, כולה כלב.

הרי תמיד אפשר להמשיך ולספר לי שאנחנו בכלל במלחמה נגד תאונות הדרכים. ובמלחמה כמו במלחמה - גם כלבים נדרסים.

תמונת לובי: kirainet

תמונת תוכן: gryhrt

תגובות

  • כל כך צודקת לצערי

    שמחה שכתבת זה

    הדר דירי, 25-07-2009 13:57