מגזין

סרטים שרואים משם - סייבורג

אסף בן-קרת במדור קולנוע חדש שעוסק בסרטים שמעולם לא זכו להפצה מסחרית בבתי הקולנוע בארץ. השבוע הוא לוקח אותנו לדרום קוריאה לפגוש נערה שמשוכנעת שהיא רובוט

מאת אסף בן-קרת. 12-07-2009

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - סייבורג

"סרטים שרואים משם" הנו זריקת החייאה למדור פרי עטי שנשא את אותו שם ופורסם לפני כשנתיים באתר קול הקמפוס. זהו טור אישי המוקדש כולו לאהבה עד אין קץ למדיום הפלא השביעי. הקולנוע בו נעסוק מתמקד בסרטים שמעולם לא זכו להפצה מסחרית בבתי הקולנוע בארץ. המטרה היא לנסות ולחשוף את הקוראים לקולנוע אחר - תיעודי, עלילתי, זר, אמריקאי, מקומי, בדרך כלל לא מסחרי, לרוב עצמאי, לעתים אסיאתי (סטייה של כותב שורות אלו) אך ממש לא בהכרח. חשוב לציין כי המדור אינו עוסק דווקא בסרטים החדשים ביותר בשוק, אך מרבית הסרטים שיסוקרו בו הם מהשנים האחרונות, בעיקר על מנת לנסות להבין ולציין מגמות ותופעות במדיום שאינו מפסיק להשתנות ולהתפתח.

יריית הפתיחה שלנו היא I'm A Cyborg But That's OK אחד מהסרטים האהובים עליי במיוחד בשנים האחרונות. עלי אף לציין, וזו דעתי האישית בלבד, כי תעשיית הקולנוע הטובה היום ביותר בעולם היא דרום קוריאה - מעצמת סרטים אדירה שיוצרת קולנוע ייחודי, רב שכבתי, עם שפה קולנועית חדשה ואסתטית ואמירה שכמעט תמיד מצליחה לרתק אותי. פארק צ'אן ווק הוא אחד מהבכירים שבין יוצריה. הקהל הישראלי אף זכה להיכרות קצרה עם הבמאי כאשר הוקרן בארץ ב-2003 סרטו "שבעה צעדים" (Old Boy), יצירת מופת אפלה ומדהימה רווית אלימות ויצרים מרושעים, שכבר הפכה זה מכבר לקאלט. הסרט הזה הוא אחד מהטובים של העשור האחרון, והוא אף מהווה את החלק השני מטרילוגיית סרטי הנקמה שלו, הראשון "שלום לנוקם" (מ-2002) והשלישי "שלום לנוקמת" (מ-2005). Cyborg הוא סרטו הלפני אחרון. סרטו האחרון Thirst, דרמת אימה על כומר שהופך לערפד, הוקרן ממש לאחרונה בפסטיבל קאן האחרון.

Cyborg אמנם יצא לאקרנים בארצו לפני שלוש שנים, אך רק במהלך השנתיים האחרונות הגיע לתפוצה מערבית נרחבת יותר. התוצאה משובבת נפש. סרטנו מתרכז בגיבורה יאנג-גיון (לים סו-ג'יונג), בחורה צעירה שעובדת במפעל להרכבת מכשירי רדיו. הסרט נפתח בסצנה מפתיעה בה בעת הרכבת המכשיר, היא חותכת אך פרק ידה, מחברת אליו אלקטרודות ואנטנה. יאנג גיון משוכנעת שהיא רובוט. לאחר המקרה היא מאושפזת במוסד לחולי נפש. הבחורה המשונה מתקשרת מעט מאוד עם סביבתה האנושית ומשוכנעת כי היא יכולה לדבר עם מנורת הפלורסנט מעל מיטתה, עם מכונת המשקאות ושעון האורלוגין. במקביל היא מפסיקה לאכול, טוענת כי היא זקוקה לאנרגיה מבטריות במקום זה, ומקבלת בברכה טיפול במכות חשמל. ככל שהטיפולים נמשכים זהותה מיטשטשת והופכת הזויה ומנותקת מהמציאות, אך במקביל מצבה הגופני מתדרדר עד סכנת חיים. נשמע הזוי?

מה שהזוי הוא שמדובר בקומדיה רומנטית. סוג של, לפחות. בין המאושפזים במוסד נמצא גם פארק איל-סאן (ריין, אחד מהכוכבים הגדולים במולדתו) שאובחן כבעל התנהגות אנטי סוציאלית וסכיזופרניה. אך השיגעון האמיתי שלו נובע בכלל מקלפטומניה. הוא מאמין כי הוא יכול לגנוב כל דבר שירצה מאנשים. במקום לגנוב חפצים גשמיים ופשוטים, הוא גונב טכניקה להגשה במשחק פינג פונג, גונב סימפטיה ותכונות אישיות אחרות. הוא אפילו גונב את יום חמישי (!). הבחור הכריזמטי והחביב שלנו מתאהב, איך לא, ביאנג גיון היפה והאניגמאטית, אך אהבתה אליו בחזרה לא תמיד הדדית.

מכשיר המעבד אורז לאנרגיה חשמלית

  

Cyborg הוא אחד מהסרטים המשונים ביותר שתיראו ככל הנראה אי פעם, אך הוא גם אחד מהיפים בהם. קולנוע הוא ראשית כל יצירה חזותית, ובמישור הזה צ'אן ווק מבצע עבודה לא פחות מנהדרת. כל שוט ושוט הוא מלאכת מחשבת פוטוגנית, צבעונית, מלאת תנועה וחיים, תנודות מצלמה, זוויות ובעיקר שירה. מרבית הסרט מתרחש בין כתליו של המוסד, אך המקום רחוק מלהיות סטרילי ומדכא. ווק מתמקד בחדריו הגדולים, הצבעוניים והרחבים של המקום ותמיד דואג להשאיר את הפריימים מלאי משתתפים משוגעים ברקע, כולם אחוזי תזזית וטירוף. זהו סרט כל כך מושקע ומלא בפרטים, שרק צפייה שנייה ומעלה יכולה לחשוף את רבדיו הרבים.

בניגוד לפילמוגרפיה חמורת הסבר אליה היינו רגילים בסרטיו של צ'אן ווק עד כה, האווירה הרבה יותר קלילה ומשוחררת, אפילו מבודחת. הסרט נע במהירות מגרוטסקי והזוי לגרסה קיצונית ולא לחלוטין ברורה של כאוס מוחלט הן בתסריט והן על גבי המסך. זהו סוד הקסם של הסרט - אל תחפשו בו היגיון, אל תחפשו סיפור עלילה עקבי על אף שיש אחד כזה, אל תנסו להבין אותו לעומק - פשוט תצטרפו לחוויית הצפייה ותיסחפו.

הסרט שופע בהמצאות והפתעות ויזואליות מקסימות דביליות ומרשימות, כמו מיטה מתכווצת, גרביים שמסייעות לרחיפה, אצבעות רגליים צבעוניות, החלקת ידיים להעברת תכונות, פה ואצבעות המשמשים מכונת ירייה (גם בקומדיה צ'אן ווק לעולם לא יוותר על קצת אלימות מסוגננת) ואפילו מכשיר "מגטרון" המעבד אורז לאנרגיות חשמליות על מנת שיאנג גיון תחזור לאכול.

עולם ויזואלי עמוס, צבעוני וייחודי

ישנו גם שימוש נרחב ונוסף בכל דמויות המשנה. סבתה של הגיבורה, אשר אושפזה אף היא במוסד לחולי נפש לאחר שחשבה שהיא עכבר ואכלה פסולת עם שיניה התותבות, אמה של יאנג גיון שחיה בצלן של אם ובת מטורפות, הרופאים של הגיבורה שמגלים גם הם הפרעות התנהגותיות וכמובן צוות שלם ומורחב של חולי נפש תימהוניים אשר מוציאים את התסכולים שלהם בישיבות קבוצתיות קורעות במיוחד. כל הדמויות האלה מתמזגות היטב עם יאנג המתוסבכת, לעתים נערה תמימה וחמודה ולעתים פסיכופטית קרת מזג.

הסרט מזכיר מאוד את הבימוי של מישל גונדרי, מעין גרסא אסיאתית שלו - בימוי יצירתי המורכב מעולם ויזואלי עמוס, צבעוני וייחודי. שפת קולנוע עשירה, מפותחת ואסתטית, חזון אישי ויצירתיות עד אין קץ. זהו סרט שיהיה ברור לכל אורכו, אך לרוב לא מובן. סרט עם המון ניואנסים ומחוות קטנות שמתכתב עם יצירות מערביות והוליוודיות כמו "מדעי החלום", שהיה אף הוא משונה אך במקביל מקסים ויפה לעין, "חלום אריזונה" אשר מפרק את החלום האמריקאי להזיות ו"קן הקוקייה" אשר השתמש בזירת בית משוגעים כמיקרוקוסמוס לבחינת אנארכיה חברתית מפרספקטיבה שפויה לחלוטין.   

I'm A Cyborg But That's OK הוא סרט למי שאוהב ומחפש את הקולנוע, מעבר לריגושיו המוכרים של הנאה ואסקפיזם, על אף שהוא ממלא בהצלחה גם את שתי מטרות אלו. זהו סרט מאוד לא רציני, אפילו לא עמוק במיוחד, ונטול אמירה חברתית או אמירה בכלל, אך העשייה שלו, ההוויה שלו, היא לא פחות מבית ספר לקולנוע. מלבד הצילום עוצר הנשימה והבימוי הכל כך יצירתי, יש שימוש מופלא בפסקול הנע בין מוזיקה קלאסית ונעימה לבין תזמורות מאולתרות ומחורפנות. שימוש נוסף בנקודת המבט של המצלמה, המתארת את התפיסות והמחשבות של המשתתפים בסרט ולא רק מתעדת את פעולותיהם וכן שימוש בעדשות נרחבות אשר קולטות פריימים עמוסי פעילות וקומפוזיציה.  Cyborg הוא לא יצירת מופת, לא סרט גדול מהחיים, אבל בהחלט יצירה מרתקת, קלילה ומאתגרת בו זמנית, ובעיקר דוגמה מצוינת להמחיש למה התאהבתי בעולם הקולנוע מלכתחילה.

  

I'm A Cyborg But That's OK. במאי: פארק צ'אן ווק, דרום קוריאה, 2006.

תגובות

  • שלום לנוקמת אכן סרט חזק

    נינג'ה, 12-07-2009 14:34