מגזין

איפה העוגה

חוגגים רבים הגיעו ליום ההולדת השלישי של "לבונטין 7". על הבמה ומולה. קרן רובין שרדה עד הסוף

מאת קרן רובין. 10-07-2009

תגיות: לבונטין 7

איפה העוגהצילומים: תומר רץ

יום ההולדת למועדון "לבונטין 7" הורכב משלושה ימים של הופעות, בהם המועדון הצליח לגייס את מיטב מופיעיו לחגוג איתו ואיתנו. לבונטין שפעיל כבר שלוש שנים נותן במה למוסיקה מגוונת, מהשוליים ועד הנוגעים בקצוות המיינסטרים (רק נוגעים, בכל זאת, שרית חדד עוד לא הגיעה לשם). הרבה יוצרים חדשים החלו בו את דרכם, כמו אמנים ותיקים שמתארחים מדי פעם, וניתן לעקוב אחר תכניית ההופעות באתר האינטרנט המעודכן.

לפני שאכתוב מה היה לנו, אתעכב לרגע על מה לא היה לנו. בתכניה הובטחו בין היתר הופעות של עמיר לב ורות דולורס וייס, מה שגרם לי לבחור להגיע ביום הספציפי הזה, מבין השלושה. בכניסה התברר ששניהם יופיעו למחרת ובמקום זאת, יעלה ויבוא ערן צור. נכנסו מאוכזבים מעט אך לא יצאנו בידיים ריקות. היו הופעות רבות, חלקן הותירו בי רושם.

"דפנה והעוגיות" ניגנו בעיקר שירים מהאלבום החדש "מה שרצינו". דפנה קינן נטולת איפור, בחולצת פסים, שיער סתור וקול של "הרגע התעוררתי מהשינה" סיפקה את הסחורה המתקתקה. אין שוקולד בחבילה הזו, אבל גם עוגיות חמאה עמוסות צימוקים זה לא רע בכלל. פופ-רוק מתקתק עתיר כלים, שישה נגנים על הבמה, כשתמר זיו הסקספוניסטית גונבת את ההצגה גם מהצד (הצד האפל של העמוד השמאלי, אתם יודעים). היא נוסעת לאמריקה, מסתבר, אז לא ברור בכמה הופעות שלהם עוד תשתתף. הם סיימו את ההופעה עם "אנרגיה פוטנציאלית" מהאלבום הראשון, והוכיחו שיש עוגיות עם סוכריות קופצות.

אחריהן עלו "אוי דיוויז'ן" בהנהגת נועם ענבר סולן "הבילויים", כלייזמרים שהתחילו עם יותר אינסטרומנטלי, והוסיפו שירה באידיש. ענבר חילק את זמנו בין המיקרופון, התופים והאקורדיון, ואליו הצטרפו הנגנים על צ'לו, אקורדיון, כינור, וקלרינט כשהם שמחים, קופצים ודורשים הזמנה לחתונה הפולנית שלכם. אחד השירים עסק בברנש שיצא מהבית ונגנבו ממנו כסאות בלי רגליים, ברווזים בלי נוצות ושבע בתולות בלי שיניים, ומה שנותר לו זה לצעוק אוי גוועלד. אוי גוועלד! זה דווקא היה לא רע בכלל.

כשפינו את הבמה עלה ערן צור חמוש בכרס קטנה, משקפיים ונעלי שפיץ מעור. הוא נתן שלושה שירים, ביניהם "פתאום נהיה קיץ" בביצוע מרטיט שכולו בס. אלי דג'יבלי עלה עם הסקסופון והכניס טירוף נוסף לשירו של צור "גלגל". זה היה קצר, קולע ורגוע יחסית לעומת "המידנייט פיקוקס" שכבשו את הבמה מיד לאחריו.

"המידנייט פיקוקס" היוו את ההפתעה של הערב מבחינתי, רוק כבד שהוא כיף, מטאל תיאטרלי שנזקף להבעות הפנים של הסולן איתן רדושינסקי, ולקולות המגוונים שמזכירים דיבוב סרטי אימה. המוסיקה שלהם נשמעת כמו קומיקס פאנקיסטי בחגורות ניטים שקורם עוד (שחור) וגידים. הם אירחו את שרית שצקי (קלידנית "אינפקציה" לשעבר) שנראתה כמו מלאכית זהובת שיער ושרה גם היא כמו מתוך הסיוט המיוזע שלכם. עלתה לבמה גם את מאיה דוניץ שרקדה על הבמה בקפוצ'ון ביניהם בחן שנוי במחלוקת, אבל עם הרבה מאד אנרגיות. אחר כך הסולן קרא לאמא לבמה, ועלה גבר כרסתן ושעיר ששר איתם בגוון מסולסל, כשהוא הזכיר לי את הסולן של אוטו האלטזאכן בעת פירוט הרהיטים. רדושינסקי אמר שלדעתו ברגע שהקהל החליט לצאת מהבית הוא צריך לקבל בידור, ואכן היה שם בידור, אמנם סיוט בלהות, אבל בידור.

את הערב שלנו בלבונטין סיים גבע אלון, שקיבל אותנו עייפים מהתלאות המוסיקליות. על קול הצ'לו המיוחד של אלון אין הרבה מה להוסיף, גם לא על הפריחה הרומנטית שצומחת במהירות ומקיפה את הבמה כשהוא שר. הוא מצוין, אבל הוא לא כוס התה שלי. איתו ניגנו להקת "טרי" שבחרו את בגדיהם מארון סבנטיז' מרענן והרגיעו אותנו בדרך החוצה.

זה היה ערב ארוך ועמוס, אולי אף עמוס מדי, וזאת ניתן לקבוע על פי הקהל המועט שנותר בהופעה של גבע אלון לקראת הסוף. שלוש שעות דחוסות בהרבה הרכבים וסגנונות מוסיקליים עד אפיסת כוחות מבורכת. מזל טוב לבונטין, נתראה בחגיגות ה-4.

תגובות

  • NICE

    GUY, 10-07-2009 12:06

  • יפה, מקבץ טוב

    כמה עלה התענוג?

    אלוני, 10-07-2009 13:13

  • אלי

    דג'יברי..

    זה, 10-07-2009 15:09