מגזין

גאווה ודעות קדומות: על ההופעה של M83 בבארבי

ההופעה של M83 אמש בבארבי הייתה רהוטה וסוחפת כמעט לכל אורכה. אבל היה חסר שם משהו: אולי קצת יותר לב ורגש, אולי קצת פחות גאווה ותחושת עליונות צרפתית טיפוסית

מאת אסף בן-קרת. 02-07-2009

תגיות: M83

גאווה ודעות קדומות: על ההופעה של M83 בבארביצילום: דימה וזינוביץ'

ווינסטון צרצ'יל אמר פעם שאלוהים ברא את צרפת, אחד מהמקומות היפים והאלוהיים ביותר בעולם וכדי לאזן - הוא ברא את הצרפתים. אין מה לעשות, הם עם קשה. מחד - יש להם את זה - גאווה לאומית ואישית, היסטוריה מדממת, תרבות מפוארת, כישרון, ניואנסים, שפה סקסית, אומנות מרתקת (ויש גם את המיתוס על הבחורות שלא מגלחות אזורים מסוימים, אבל זה ממש לא רלוונטי...)

מאידך, יש להם את מידת הריחוק מפני כל מי שאינו צרפתי, את תחושת העליונות המיזנטרופית והביטחון המופרז מדי בעצמם. אני חושב שכל הסטריאוטיפים האלו, קלישאתיים ככל שיהיו, התגלו אתמול בהופעתם היחידה של M83  בבארבי בתל אביב.

 

עתידנות רובוטית, אך אנושית

 

אין ספק שאנטוני גונזלס, הלב והמוח מאחורי ההרכב, הוא יוצר פורה ומעניין. ארבעת האלבומים של 83M הם כולם מסעות מוזיקליים, עולמות שלמים הדחוסים בשעה אחת של דיסק אשר לוקחים את המאזינים לעולמות רחוקים עם נופים ייחודיים וחזון שמושפע מהמון סגנונות ואומנים, אך עומד בזכות עצמו.

האלבום האחרון שלהם Saturdays = Youth שיצא ב-2008 היה האלבום שהביא לגונזלס ושותפיו את הפריצה לה ייחלו. האלבום היה כולו מחוות אייטיז מובהקת, עם סינתיסייזרים עדכניים ברוח של עשרים שנה אחורה ועדיין עם הצליל המוכר של הלהקה - מפלי דיסטורשן אדירים מתקופת השו-גייז של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים על פני מוזיקה אלקטרונית.

זהו האלבום הידידותי ביותר למשתמש שלהם. שני האלבומים הראשונים מאוד מעניינים, אך בהחלט לא מתאימים לכל אוזן, ואילו האלבום השלישי Before The Dawn Heals Us מ-2005 הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, יצירה אפלה ואפוקליפטית עם אווירה מכשפת ומאיימת, שילוב של מוזיקה קרה ומנוכרת כקרח אך בו בעת מרגשת, מוזיקה עתידנית ורובוטית אך אנושית לחלוטין, מדכאת ומפחידה אבל בו בזמן אופטימית.

בלבי קיוויתי כי גונזלס יבצע חלקים נרחבים מאותו אלבום, אך זו היתה כנראה גחמתי האישית בלבד והקהל זכה לביצועים לרבים מהשירים של האלבום האחרון. גונזלס עלה לבמה לבדו בתחילת ההופעה. ניצבו שם שני לפטופים וקלידים האחד מול השני, ועוד מערכת תופים אימתנית שהתחבאה מאחורי תא זכוכית גבוה ואימתני עוד יותר. מספר רגעים לפני המופע זכה הקהל לשמוע את ההערה המשונה כי הלהקה מרשה לצלם אותם רק בשלושת השירים הראשונים, לאחר מכן הפלאשים חוזרים לנרתיק.

ואכן, כדרכם של צרפתים - שלושת השירים הראשונים היו לא ממש מעניינים ומאוד לא פוטוגניים. אין שום דבר מעניין בצילומו של גונזלס על קלידים, יוצר מלודיה אמביינטית ואינסטרומנטלית של אקורד אחד לאורך דקות ארוכות, וחוזר על כך שוב ושוב. המטרה היתה ככל הנראה ליצור אווירה. לא ממש ברור איזו, אבל נראה שאחת שאמורה היתה לחלחל. זה לא ממש עבד. לאחר שלושת השירים הראשונים עלו לבמה מתופף ובחורה נוספת על הקלידים והלפטופ, שהצטרפה גם לשירה. זה היה הרגע בו התחילה למעשה ההופעה.

Graveyard Girl היווה את יריית הפתיחה, אחריה זכה הקהל לביצועים של רבים מהשירים היפים של האלבום האחרון. גם ההתחלה הזו היתה מעט צולעת, בעיקר בגלל חוסר האיזון בין הדיסטורשנים הרועמים והמנסרים אל מול סאונד הבמה שנבלע מעט בתוכם. התקלה הזו תוקנה מהר למדי. מרגע זה ואילך ההופעה התנהלה בדיוק כמו שצריך - היא היתה קצבית, חיה, מלודית ומרתקת כפי שהיא היתה צריכה להיות.

קולו המתקתק והיפה של גונזלס משתלב נהדר עם הרעש הרב שהוא מייצר והזמרת שאיתו מעבה את השירים ומוסיפה להם את הנופך הראוי. גונזלס הוא גם גיטריסט מצוין, והרגעים בהם חתך את האוויר עם הצלילים החשמליים שבקעו ממנה היו המוצלחים ביותר בהופעה.

אבל משהו מסוים בתוך כל המכלול הפריע, מעין קוטביות צרפתית שכזו - גונזלס משקיע הרבה מרץ במוזיקה, אך הוא קר, ענייני ולא מרגש. הוא מפטיר כמה תודות פה ושם, מספר כמה טוב להיות כאן, אבל רואים שהוא אומר את זה כמתוך חובה ולא בהכרח כי זה מה שהוא חושב. ההופעה מספקת הרבה רגעים מוצלחים, אך מסתיימת מהר מידי, ולא מגיעה לשעה ורבע. למה לספק את הסחורה ולפרוש בשיא? למה להתמקד רק באלבום האחרון ולא לחשוף את הצופים לחומר אחר מוכר פחות אך עדיין מוצלח? ומדוע לעזאזל הזמרת והקלידנית לא הסיטה מבטה אל עבר הקהל עד ההשתחוות האחרונה עם סיום ההדרן?

גרוב אייטיזי ובאסים שמנים

שלושה רגעי שיא יירשמו בכל ההופעה. הראשון, לקראת סופה, הוא הקטעDon't Save Us From the Flames  מהאלבום הקודם, קטע בו הגיטרה הזועפת והמתפרצת של גונזלס מצליחה לרגש אותי גם אחרי ארבע שנים מאז ששמעתי אותו לראשונה.

הרגע השני היה Up מהאלבום האחרון, קטע איטי ומכשף, בו הסולנית שרה באיטיות ובקול סקסי, מנסה להישמע קצת כמו אליזבת פרייז'ר. הרגע השלישי היה ההדרן שלהם - ביצוע ל- Couleurs, קטע אינסטרומנטלי ארוך ומרשים מהאלבום האחרון, בו הגרוב האייטיזי שולט, הבאסים שמנים במיוחד, התיפוף עצבני והדיסטורשנים מרקיעי שחקים. זה היה ביצוע סוחף ומושלם.

M83 סיפקו אמש את הסחורה. הם נתנו הופעה טובה ורהוטה, סוחפת כמעט לכל אורכה ובהחלט מעניינת מספיק כדי לשמור על הסאונד הייחודי שלהם. אבל היה חסר שם משהו: אולי קצת יותר לב ורגש, אולי קצת פחות גאווה ותחושת עליונות טיפוסית. נו, צרפתים.

 M83 בארבי, תל אביב, 2 ביולי.

 

טור זה פורסם באתר NRGמעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב- NRGמעריב

תגובות

  • גזען קטן

    חוץ מהערות גזעניות וסטריאוטיפיות כלפי צרפתים, וסתירות איומות ("למה לא לספק את הסחורה?" ואז בסוף: "סיפקו אמש את הסחורה" - אתה על כדורים או משהו?!) לא אמרת כאן שום דבר על ההופעה. לפעמים עדיף לשתוק.

    לואי ה-54, 02-07-2009 19:34

  • UP! לא היה בהופעה

    "הרגע השני היה Up מהאלבום האחרון, קטע איטי ומכשף, בו הסולנית שרה באיטיות ובקול סקסי, מנסה להישמע קצת כמו אליזבת פרייז'ר. " הפסקה הזאת מתייחסת ל-Skin of the Night.

    עודד, 03-07-2009 16:13

  • צודק עודד!

    תודה על התיקון

    אסף בן קרת, 03-07-2009 21:52

  • לא מסכים עם הבקורת.

    עם כל הכבוד (ויש לי כבוד רב לאסף) יש גם משהו מתנשא בבקורת. ההופעה היתה מרגשת ומהנה. בתור אחד שנכח בהופעה המזעזעת של אייר - אני חושב שזו היתה הופעה כייפית ומרעננת. אולי לגבי האורך וכמות הקטעים - היה ניתן להוסיף, אבל סה"כ יצאתי מאד מרוצה.

    דעה אחרת, 04-07-2009 20:36