מגזין

אבני חסד

חן ינוביץ חזרה מהמופע החדש של אורי אבני וגילתה שהוא לא ישיר לה סולו

מאת חן ינוביץ'. 02-07-2009

תגיות: אורי אבני

אבני חסדצילום: אלון סגל

"זה מתחיל להישמע כמו דבר מה מוכר? כן, אחי, אבל אני עייף ונהיה מאוחר. האם גמרנו כבר? בוא נעלה למעלה. סיגריה אחת ואני הולך". במילים הללו בדיוק,  בחר אורי אבני לספר על עצמו בדף המייספייס שלו. תחשבו שזה מוזר, גאוני, טפשי או משעמם. תגידו שמשרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. ותקשיבו, רק תקשיבו. אורי אבני כאן כדי לכתוב מוזיקה. וכן, היא בלי מילים.

המופע "קרוב לבית" יוצא בעקבות מיני אלבום העונה לאותו שם. אבני, מורה לגיטרה, הוא גם מלחין מרגש בחסד. ביחד עם שי קדמי על הקלידים נוצר דיסק מרגש, צנוע ועם זאת שלם ומדויק. המוזיקה של אבני נעה דרך ההבחנה הדקה שבין חוש הראייה והשמיעה, וכל כולו של המופע מתקיים אל מול קהל של אנשים, שחלקם שייכים לדור שלם שהפך חסר סבלנות. למרות זאת, הקטעים האינסטרומנטליים שלו הם בדיוק התרופה שמרפאה. אבני נכנס בדיוק במקום הזה שבו ניתנה היכולת לראות מוזיקה ולא לאבד את הריכוז או מההנאה. קוראים לזה, היכולת להתרגש מחוש השמיעה בעזרת העיניים.  

על הבמה הקטנה באוזן בר, מצטופפים להם אבני (על האקוסטית), גלעד אברו הטוטאלי (קונטרה בס), אמיר ברסלר (תופים), ליאור טלמור (קלידים) וערן זמיר (חשמלית), שתפס אותי עם הפה פעור לנוכח הפריטה שלו על הגיטרה בקשת הכינור. ואם זה לא מספיק, אבני לא ויתר, בחכמתו הרגישה, על קטעי וידאו ארט (ערן הללי ואלון סגל) שהוקרנו על גבי שלושה מלבנים לבנים. בין מנגינה למנגינה ריצדו להם קטעי חיים שכל כולם בית. אישה צעירה רוקדת, אופניים באורבניות האפורה, קומזיץ כל כך ישראלי, עץ עומד עירום. לכאורה, ברור מאליו, למעשה כל כך אנושי ועמוק.

וכאלו הם הלחנים של אבני, אנושיים. מוזר שבעולם שנמצא במרדף לא ברור, שכולם רוצים להיות כוכב נולד ולהצליח, בחר אבני ללכת בדרך הטובה לו, זו שכוללת אינסטרומנטליות נטולת מילים (או כפי שסיפר כי הוא ניסה לכתוב, אבל לא יצאה לו שום מילה, אז לפחות הוא השקיע בשמות של השירים). הנקודה המסקרנת בהופעה טמונה למעשה ביכולת לקחת את הדיסק מהאולפן למסע הופעות. מצד אחד, הלחנים מצליחים לסחוף את הקהל, ועמם הוידאו ארט שיוצר עניין ומחבר בין הוויזואלי לשמע. מצד שני, עדיין יש ציפייה שיקרה קסם נוסף על הבמה, שאיכשהו הולך, אמנם ברגעים קטנים, לאיבוד.

אבני מחוייך וביישן, יושב במרכז הבמה ושולט על הנעשה בה מהכסא. הוא מודע לכל תו ותו בכל כלי הנגינה (בדיסק הוא גם מבצע את כל תפקידי התופים), ומתקיימת תקשורת פנימית סביב ההנחיות של אבני לנגנים (תמשיכו עוד אחד, קחו הפסקה וכו'). תקשורת שקצת יוצרת נתק עם הקהל. דווקא מהמקום נטול המילים, אולי כן היה יותר מקום להציג את שמות השירים, לספר על תהליך ההלחנה ולשתף אותנו בסיפורים שמאחורי. אבל שוב, יתכן וזו רק הסקרנות שלי.

בסופו של דבר, כולנו רוצים בית או לפחות תחושת שייכות. דורותי שוטטה תקופה לא קצרה על האבנים הצהובות על מנת לחפש את הדרך חזרה לבית, שמלכתחילה לא היה אוהד כלפיה. סיוון שביט כתבה פעם שהמקום הכי רחוק זה המקום הכי קרוב , ה' אלוהינו שלח את אברהם באומרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ודני רובס רק רצה לחזור הביתה הוא והגיטרה. אורי אבני מצליח עם הגיטרה שלו ליצור עולם שלם של רגש אלמנטרי, כזה שלוקח אותך קרוב קרוב הביתה.

תגובות

  • אוהב כשאת כותבת

    מאור, 03-07-2009 01:10