מגזין

מתריינסים

הקול הפאלי של פרייליך מ"נערות ריינס" והחשמלית הואגינלית שלו, נשמעים נכונים בזמן ובמקום. שרין לוי כבר לא מזדנגפת

מאת שרין לוי. 18-06-2009

תגיות: נערות ריינס

מתריינסיםצילום: אסף עברון

בעולם גלובלי ובעידן בו כל חמש דקות בערך צץ לו הרכב או יוצר שנשמע כמו עוד להיט בראש, חשוב לשמור על פרופורציות. אולי יותר מדויק לומר שהכי חשוב - ותמיד אומרים את זה, פשוט כי זאת הדרך ההגיונית ביותר לטוות דרך חדשה - זה אותנטיות. תנו אמת. נטולת מניירות, בלי וואנביס מיותרים, וללא ניסיונות שחוקים שאבד עליהם הכלח להידמות למשהו או למישהו. לפעמים זה מספיק, ולא צריך יותר מזה.

"נערות ריינס" נשמעים ככאלה שעושים את מה שהם אוהבים לעשות. וזה יוצא להם לא רע בכלל. מה זה לא רע? הם משפריצים לכל הכיוונים רוק ישראלי פר אקסלנס, מתריס ומעט אפל עם נגיעות בריטיות פרנץ פרדיננדיות. הקול הפאלי של  פרייליך והחשמלית הואגינלית שלו - מצווארה ומגופה הוא חולב ריפים טריים - נשמעים נכונים בזמן ובמקום.

אבל לפני כן, קצת רקע על הנערות, שהן למעשה שלושה גברים: רועי פרייליך - גיטרה ושירה, גיא גולדשטיין - בס, וניר וטשטיין - תופים. חיפאים במקור (פרייליך וגולדשטיין), שרצים כבר שלוש שנים והוציאו לא מכבר את אלבום הבכורה שלהם הקרוי על שמם, "נערות ריינס". השם לקוח מתוך סלנג שגור משנות ה- 60 המתאר נערה לא אטרקטיבית. להבדיל מנערת דיזנגוף החיננית, הצועדת בחזה מורם ברחוב ראשי, נערת ריינס תיאלץ ללכת בדרכים חלופיות, להיראות כמה שפחות, באיזה רחוב מקביל, בסמטה אלמונית או פלונית או בירידה של רחוב העלייה.

שני הקטעים שהתחבבו עלי מאוד ומיד, הם "יום ראשון" ו"אם מישהו צריך להתקשר זו את", בנוסף לקטע החדש "עם יד אחת קשורה מאחורי הגב", שייכנס לאלבום הבא. שאר הקטעים מאוד הומוגניים במרקמם, כלומר די דומים אחד לשני. אפשר היה אפילו לחבר את השירים ליצירה אחת ארוכה בת שעה ו- 15 דקות כולל הדרן, כשהיכולת לעמוד על ההבדלים ביניהם מינורית.

דבר נוסף שהאיר לי חבר אחרי ההופעה ונטיתי להסכים איתו: הריינסיות הן חמקמקות. ובכלל, דווקא היית מצפה מנערת דיזנגוף שתהיה הקשה להשגה. ההופעה שמרה על קצב, הסאונד היה מוקפד, והטסטוסטרון מתחת לגרם מדרגות הלבונטין חג באוויר המזגן. רק שבקופסת הפרלינים שהגישו הריינסיות, היה לרוב שוקולד חלב במילוי נוגט. קצת עם אגוזים, פה ושם עם צימוקים. אחלה, טעים וגם נימוח באוזן. רק שלי באופן אישי, היה חסר איזשהו טוויסט של שוקולד-תפוז למשל, או כל מיני וריאציות של מרירים. שכל שיר כמו כל פרלין, יפתה ויפתיע בטעמו.נהניתי, אפילו נתפסתי, וכאילו מתוך אינסטינקט, אחרי שנתפסים על משהו או מישהו, רוצים לאחוז בו ואז לנסוק. החמקמקות של הריינסיות היא בדיוק זה: אתה נתפס על ידם, אבל לא מצליח לגמרי לאחוז בהם. בצורה כזו קצת יותר מסובך לעוף.

באיזשהו שלב עמוק בנבכי ההופעה, תהיתי לעצמי איך זה היה נשמע אילו צלע נשית אוחזת טמבורין, הייתה חוברת לשלישייה ותוחמת מרובע. ואז דפנה קינן, מ"דפנה והעוגיות" עלתה לבמה. זה עבד טוב ביחד וגם סגר לי את הפינה.

לא אמרתי מילה על המילים של הריינסיות. מאגר משפטים של גבר לאישה מוטחים אליה, עליה וכלפיה: "חברים שלי אומרים לי / לא להתקשר אליך יותר / כי הכדור הוא בידיים שלך / ומי שצריך להתקשר / זו את שצריכה להתקשר אלי", ו"אם את עדיין כוססת ציפורניים / אז בעיניי זה מוצא חן".  או "אל תבכי / את לא יודעת שאני אוהב אותך / את לא יודעת שאני חושב עליך / זה סך הכול עוד יום ראשון". זו אמנם לא שירה עברית, אבל זה רוק ישראלי. מצד אחד חסר הגרוב הפאנקי נוסח "מרסדס בנד", מצד שני עזבו אתכם מהשוואות. אפשר פשוט לקבל את מה שיש, את אותן "נערות ריינס", ככה, צנועות, פחות אטרקטיביות, כמו שהן. לצעוד איתן בידיים שלובות, בקצה הצפוני של רחוב דיזנגוף, אפילו קצת מעבר, בנקודה ההיא שבה הירקון נשפך לים.

"נערות ריינס", 16.6. יום שלישי. לבונטין 7. ת"א. 

 

תגובות

  • ביקורת משובחת

    יבגני, 18-06-2009 17:05

  • סיקור מגניב ומרענן

    סיקור = review אבל בעברית רוויו זה לא אותו דבר. אהבתי את הסטייל

    מר הייד, 18-06-2009 21:03

  • נשפך לים

    יצור יער, 18-06-2009 22:18

  • לא אהבתי

    סליחה ותודה, 19-06-2009 14:19

  • יופי של סיקור כהרגלך

    פרלה, 19-06-2009 14:23

  • צריך לראות אותם כדי להבין

    יא-ניב, 23-06-2009 12:26

  • צריך לראות אותם כדי להבין

    יא-ניב, 23-06-2009 12:26

  • אחלה סיקור. אני מקווה שהקליפ הזה...

    לא משקף את שאר היצירה שלהם.

    גלעד, 30-06-2009 18:49