מגזין

איך תחזור אם לא תדע

נועה ברודצקי מתמודדת עם "שירים ליואל", אלבומה החדש של רונה קינן שמוקדש לאביה החולה במחלת הדמנציה

מאת נועה ברודצקי. 16-06-2009

תגיות: אלבומים, רונה קינן

איך תחזור אם לא תדעעטיפת האלבום: שירים ליואל

כבר שבועיים שאני מחזיקה את אלבומה השלישי והחדש של רונה קינן בביתי. כבר שבועיים שהמחשבה שאני צריכה לכתוב עליו מטרידה אותי. הזמן עובר, השעון מתקתק והרלוונטיות שלו (במונחי אינטרנט בלבד) כבר פגה. משום מה, הכתיבה עליו לא זורמת. למרות שזה האלבום שהצפייה אליו, מבחינתי, הייתה הגדולה מכולן. המחשבה על מסמך ממוחשב וריק, שבוודאי יישאר כך זמן מה, גרמה לי להדחיק את המטלה הזו בצורה מוצלחת למדיי.

לא רק שמדובר פה באלבום של רונה קינן, מדובר פה באלבום של רונה קינן שמוקדש לאביה עמוס החולה במחלת הדמנציה. רונה באלבומה החדש מתמודדת עם הכאב הטבעי שלעולם לא יהפוך לשגרה בחיינו, בו הילד נהפך ל"מבוגר האחראי". היא מתמודדת עם הכאב שאב, חזק ככול שהיה, נהפך לחלש: "פתאום לאבא שלי אין את הסולם הכי גבוה" פתאום הוא פשוט "טיפס על סולם / ושכח איך לרדת...כשאבא שלך חזר לבסוף/ הוא נראה קצת אחרת/ עכשיו/ עכשיו הוא מזכרת".

יש לי חברה, שתמיד מכנה את רונה קינן "זמרת שירי יום הזיכרון". מיותר לציין שטעמה המוזיקלי של אותה חברה אינו לוקה בחסר אלא פשוט לא קיים, אבל במקרה זה היא כנראה צודקת. רק היום, ביום שישי שמשי, יפה ונאה שאיני עובדת בו מזה זמן רב, רק ביום הזה כשקמתי עצובה מתמיד יכולתי להתמודד עם האלבום.

תחילה שמעתי את "שיר נוצות", שנפתח במילים: "אני רוצה להיות כרית נוצות/ שתספוג את הכדור במקומך". יש ברונה מעין עצבות מרגיעה ומעודדת. אינני יודעת איך היא עושה את זה; איך היא יכולה לכתוב מילים כל כך קשות בפשטות שלהן, עם לחן כה מלנכולי, עם קול הבס השקט שלה וטון הדקלום שנשבר מדי פעם רק בשביל אנחת כאב שמשתחררת מעצמה לאוויר האולפן, לעיבוד באלבום, לאוזנו של המאזין. ובכל זאת, אחרי כל זה אני מבינה שיש "גוף חימום, גוף חם / חום גוף, תום לב" ומתמלא אצלי משהו בלב.

באלבום הזה אסור לגעת. אסור לערבב את סדר השירים ויותר מכך, אסור להפסיק באמצע. האלבום חייב לרוץ במערכת בקצב שלו, בעריכה המוזיקלית שתוכננה לו בקפידה. הסיבה לכך היא פשוטה, האלבום "שירים ליואל" הוא לא אלבום, הוא סרט. הוא בנוי סצנות סצנות, אחת אחרי השנייה בעריכה גאונית, שבונה סיפור חיים שלם של דמות בשם יואל המבוססת על סיפור אמיתי. רונה באתרה מספרת שהחליטה לנסות לחיות חיים של אחרים לרגע, להתנתק מעצמה ולכתוב כדמות פיקטיבית. במהרה הבינה שהדמות אינה פיקטיבית, היא קיימת ובועטת בעולמה של רונה. רונה כתבה על דמות בשם יואל המייצגת את אביה.

בזמן העבודה על האלבום, אימה של רונה, נורית גרץ, כתבה את הספר "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן". רונה אמנם לא קראה את הטיוטה הראשונה, אבל הסיפורים הקשים והטובים אודות אביה סופרו ודוברו בביתה. כך יצא האלבום לאור, כשירים המספרים את חייו של יואל כשכל אחד מהם נכתב מנקודת מבט שונה. פעם מנקודת מבט מספר העל, פעם מנקודת מבטו של הגיבור יואל, פעם מנקודת מבט של ביתו ועוד.

לצופה/מאזין, לא נותר אלא להיזכר במה שעצוב, להיזכר שהחיים מורכבים, להרגיש פתאום מועקה על הלב ולא במובן ה"פרחי" של המילה. הכוונה היא תרתי משמע - מועקה כזו שלוחצת קצת בריאות ומקשה על הנשימה. זה נשמע מוגזם, הא? אולי אני באמת מגזימה. כנראה שההגזמה הזו נובעת ממה שמתנגן כרגע במחשב "איש לא גבוה, יואל כבר לא מה שהיה".

רגע אני מחזירה לתחילתו ואתאר שוב לפרטים: "אין דבר חשוב יותר, חשוב פחות/ הספל מתרוקן בסוף. כן בסוף" הנה הלחץ בחזה מגיע, כל פעם הדבר מפתיע מחדש - זה רק שיר, למה התגובה אליו כה חזקה? המנגינה מתחזקת, ישנה חזרה שמתחילה לקבל משמעויות נוספות. "אין דבר חשוב יותר, חשוב פחות / הגוף הזה קמל בסוף. כן בסוף". הנה הקול שלה עבר מצורת דיקלום לשירה מכילה בתוכה אנקת כאב, הנשימה נעתקת. "אין דבר חשוב יותר, חשוב פחות / הלב הזה רוכן בסוף . כן בסוף". אני מתופפת על המקלדת במט מזוגג מחכה שהלחץ ישתחרר.

אני יודעת שפה נמצאת נקודת התפנית של הסרט, סיבוך העלילה לאחר שיואל פספס את הלידה של עצמו ונולד רק בשניים במאי ולא בראשון. לאחר שחווה אהבה ראשונה, לאחר ששרד את שדה הקרב אך נפשו נפצעה לעד. אני יודעת שהגענו לנקודה שבה הפלונטר בעלילה מתחיל להשתחרר לעבר הסוף הדטרמניסטי.

האלבום מסתיים כמו שהוא מתחיל עם השיר "למה הלכת ליער האפור". הוא מתחיל ומסתיים באותה שאלה פשוטה המביעה דאגה ליואל. שאלה של אדם שיואל יקר לו, אולי אביו, אולי אימו, אולי אהובתו, ואולי הבת שלו, "איך תחזור אם לא תדע/ לאן לחזור".

הנה בצורה מוזרה, כמו בטרגדיה יוונית הלחץ משתחרר בסוף. פתאום זה, מה ש"זה" לא יהיה. פתאום זה בסדר. פתאום "זה" חלק מהחיים, וכמו כל דבר בחיים הכול עובר ומתכלה וזה בסדר. אולי טעיתי בהגדרה, אולי זה לא אלבום וגם לא סרט אולי זו ויפאסנה לקטני אמונה מערביים. ואולי אני ממש מגזימה בכל מה שכתוב פה, ולאחר שאקרא את הכתבה הזו באתר ארגיש בשפה פשוטה מאוד - פאדיחה, אבל אל תשפטו אותי על סערת הרגשות שמתחוללת פה - קמתי עצובה ושמעתי על הבוקר את רונה קינן - זו כבר התמודדות מספיק אמיצה.

תגובות

  • כתבה מרגשת ויפה

    לירון, 17-06-2009 11:01

  • כתב מעניינת

    כתוב יפה, כנה ומרגש!!

    פינק, 18-06-2009 12:22

  • כאב

    כְּאֵב לֵב כּאָבִיה שֶל רונה כְּאָבִינו שלנו כְּאֵבֵנוּ שלנו מִכְּאֵב לַלֵב-לָאוֹהֵב וזו הנחמה

    תמר, 03-07-2009 09:57