מגזין

שלו-או-שה-ה א-א-חים

"האחים רמירז" הם דוגמא מקומית מצוינת לקריסת חומות ההגדרות ולנביעה טבעית יותר של נחלים איתנים שמחלחלים לים של צלילים. שרין לוי פריסטייל

מאת שרין לוי. 26-05-2009

תגיות: האחים רמירז

שלו-או-שה-ה א-א-חיםהאחים רמירז ב- Sunshay

הגדרות זה פאסה, כבר כתבו לא פעם. מצד אחר, גם אמרו שמאחר ואנחנו מובנים יותר באמצעות הגדרות, אז נמציא אותן מחדש.  אוקיי, המוזיקה היום פחות תלוית הגדרה מפעם. נאמר שהצליל "מומצא" מחדש. אזי, גם השפה שבעזרתה נתאר את אותו הצליל הטרי, לא תשקוט על השמרים ותאלץ ליישר קו.

עכשיו תדמיינו את "האחים רמירז" בהופעה. עד שהם עלו לבמה, יצאה הנשמה. אבל ברגע שהם נזכרו שיש להם הופעה על הראש, העלייה הכמעט ספונטנית שלהם עם הריף הראשון, הפיחה בנו את נשמתנו חזרה. איפשהו במהלך ההופעה, אני פתאום קולטת שהגוף שלי ממציא ריקוד חדש משל עצמו. ואז אני שולחת מבטים לסובבים אותי, שמילאו את הלבונטין בנוכחות מרשימה ובוויבס המיוחסים למביני דבר או שניים באינדי-ישראלי, ומגלה שאני לא לבד. כל אחד מבין הנוכחים בקהל אשכרה רקד בסגנון חופשי, שלא דמה כלל לזה של רעהו.

"האחים רמירז" - הלוא הם עוזי פיינרמן על הגיטרה והשירה, ספי ציזלינג על החצוצרה ואיתן אפרת על התופים - מרביצים הפי פאוור רוקבילי-פאנקי-פסיכדלי-ורסטילי, המושפע משנות ה-70, ה- 60, ה- 50 וה-40. אני צוחקת. אבל באמת, רוב הליינאפ בהופעה הושתת על קטעים אינסטרומנטליים שנשמעים כמו הרבה דברים טובים אחרים ויחד עם זאת, טביעת האצבע הרמירזית מאוד מורגשת, מגובשת וייחודית. כמו שקשה לתאר במילים מה זה הודו למי שעוד לא היה שם, כך גם במקרה של רמירז, צריך פשוט לשמוע אותם כדי להבין במה מדובר. בזכות היותם כור היתוך של השפעות רבות ומגוונות, כל אחד ישמע בהם משהו אחר, ייהנה מהם מזווית שונה, יקלוט מהם אורך גל של צבע נפרד. ואגב: זה גם היופי שבהם.

אפרופו ביוטי: היופי של האחים אינו קונצנזוס, עובדה שהופכת אותם בעיניי לעוד יותר מגניבים ממה שהם. אולי זה במקרה, אבל כשראיתי אותם לראשונה ב'אינדינגב' בשנה שעברה, הם לא בדיוק הצליחו לשאוב את מירב תשומת הלב שלי. רק אחרי שמיעה נוספת, ועוד אחת, ואחרי שהם התארחו פה בקול הקמפוס, פתאום גיליתי כמה יפים הם. כזה יופי, שצריך לפנות לו מקום, להניח לו להיספג. לאט. הוא חודר עמוק ונדמה כי הוא אינו אורח לרגע.

הקהל הסתחרר מההגשה האינסטרומנטלית. אני חושבת, שמאוד הולם את האחים כשהם מתאבזרים גם בטקסטים. המילים מוסיפות להם צבע, סקסאפיל וסטייל אישי. וכשפיינרמן מבליח מהבועה - ובה שמורים שני מקומות בלבד, רק לו ולגיטרה - פוצה את פיו ועושה את I Want You ואת She's So Young, אני נזכרת בלו ריד, בדבנדרה וקצת בדילן. זה פשוט נשמע ממש טוב - כמו גם הסאונד ששרר במקום: זה מחוספס ומסוקס, זה גברי מאוד ובעיקר בשל. ככה אנחנו יודעים לאהוב (או יודעות), מסתבר. כשזה וול דאן, רק כשזה מוכן. אחרת מה זה שווה.

האחים רמירז, יום שבת ה- 23.5, לבונטין 7. תל אביב

 

תמונת לובי: יח"צ

תגובות

  • שיא הכוח

    האחים רמירז הם שיא הכוח....

    יוסי, 27-05-2009 10:34