מגזין

הנכונים לבוא

אורי מור והאטנדינג אירחו את תמר אייזנמן בלבונטין. הסיבה: חומרים חדשים. התוצאה: קהל פוטוסינתטי. שרין לוי מדווחת

מאת שרין לוי. 07-05-2009

תגיות: תמר אייזנמן, אורי מור

הנכונים לבואצילום: Myspace

מה הסימן שממש נהניתם מהופעה? כשחוזרים הביתה ודבר ראשון - עוד בטרם הטלת מימיכם - מקליקים פליי על האלבום של האמן. אם לא הסתדרתם על אלבום במחשב, אז נכנסים למייספייס שלו. ואם התפריט שם לא בדיוק השביע את התיאבון, אז מחפשים ביו טיוב ומוצאים אותו באיזו הופעה, קרוב לוודאי משתף פעולה עם אמן נוסף.

אורימור כבר מזמן לא הבקליינר שפעם הכרתם, ויותר מזה, כבר לא הסולן של להקת "בייב" - הכי מידל ניינטיז - ששחררה בזמנו את להיטם "כשתמי עוברת דירה". רק לפני שנתיים הוא הוציא את אלבום סולו הבכורה שלו, "צעד ביום" וכבר שועט בצעדי ענק אל עבר אלבומו השני. כמוזיקאי המתמיד הוא המשיך להופיע בברים ובמועדונים ברחבי העיר. עושה רושם שמשהו טוב עבר על אורימור מאז; אולי אלו השנים שמטיבות עם אדם כזה, שדבק במלאכתו, אבל בעיקר נדמה, כי זו המסוגלות שלו להשתנות ובכך להתאים את עצמו לעונות השנה.

"האטנדינג" או בעברית, "הנכונים לבוא" ובראשם אורימור, מתפרצים לבמה כשהם עוטים על פניהם כיסויי פה. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי, "נונג'יצו", מבשר על הבאות: גוד וויבס יעלו על גדותיהם ממרתפי הלבונטין, הערב הזה.

בדרך כלל קהל פחות משתולל כשאמן מבצע חומרים חדשים בהופעות (ראו סיקור הופעה, עוזי נבון ומכרים - על החיבה למוכר). בהופעה הזו אורימור היה האקספשנל. ואני אסביר: שקיות ההפתעה שחולקו במהלך המופע טמנו בחובן חמישה קטעים חדשים לגמרי! (כולל קטע הפתיחה) והיוו את הממתקים של הערב. "נותן לזה שבועיים" זה שיר שהפתיח שלו מוגש בספוקן וורדס והוא מתריס בפשטות על ההתלהבות התחלתית של קשר רומנטי שמתמגמגת כעבור שני שבועות בלבד.

מבין כל הממתקים בשקית, השיר "בייבי" היה דפנטלי ה'פסק זמן' שבחבורה. דואט בכורה צ'ארמרי להפליא עם אייזנוומאן, הלוא היא תמר אייזנמן - לראשונה אני שומעת אותה שרה בעברית וזה מכאיב עד כמה שזה יפה. "כמו כוכבים לחלל, כמו חשבון לחשמל, אני יודעת, אתה מתאים לי / אז בייבי, תפסיק עם כל המייבי / תשים את לבך בלבי / אני רוצה אותך לתמיד". ולרגע אחד, אולי מרוב התרגשות, נזכרתי ב - Hysteric של ה'יה יה יהז', כשקרן או מתוודה, "You Suddenly Complete Me".

ניכר שאורימור מרגיש בבית על הבמה, הוא לא מסתיר כלום. הוא אוהב לשוחח ולשתף ובעיקר לצחוק. הוא שנון ורגיש, לפרקים ציני אבל בקטע טוב. אורימור מציע רוק ישראלי פופולרי - עתיר גיטרות - לקהל שאינו פופולרי. דבר שמעורר קורטוב פליאה כי השיר "לנשק את נטע" למשל, היה בקלות תופס לעצמו איזה מקום במצעד פזמונים או בתחנת רדיו כלשהי מהזרם המרכזי.

הקאבר  Jocky Full of Bourbow של טום וויטס ו- Tired of You של ה"פו פייטרס" יחד עם "נטע", "מדברים על זה בבית" ו"כדורי שינה", כאילו קילפו את שכבות הדאחקות והצחוקים, כמו בשיר "איזה כוסית הכלה" ואת הקלילות שבשיר "קח אותי הביתה אני לא מרגישה טוב"וחשפו תבליט נוגה ורומנטי.

רק אציין כי מערכת השמע באולם ידעה ימים טובים יותר. אמנם את הפרקשנס של אייזנמן בקאבר של וויטס, שמענו, אבל קולה שליווה בשיר זה קצת נחבא אל הכלים. גם הבס של איתמר ברק הצליח להיטמע לפרקים בהמון התופים של אביב כהן השני. אמיר זוסקוביץ' ושי שפרנק מונו על החשמליות, ובצדק.

מה הסימן שהאמן/להקה ממש נהנו בהופעה, מעבר לאספקה סדירה של אלכוהול במהלכה? כשההופעה בישיבה, ובשיר-שניים האחרונים הקהל כבר קם על הרגליים. זה אומר שהתרחש לבסוף תהליך הפוטוסינתזה או תהליך ההטמעה בעברית: במקרה הזה, אורימור והאטנדינג הם השמש, ואנחנו, הקהל - הצמחים. השמש זרחה, קרנה ושלחה אנרגיה של אור. הצמחים ניצלו את האנרגיה והפיקו מהזנה של רוק אנד רול טהור, תנודות גוף פלוס קריאות הידד לצד שריקות. ככה ששני הצדדים יצאו מורווחים. ובפעם הבאה שתקבלו הזמנה להופעה, היו אקספשנל ותעשו אטנדינג מהזן ההחלטי.  

אורי מור והאטנדינג, יום שני ה 4.5, לבונטין 7. תל אביב

תגובות