מגזין

בלי מיתוס

לצד כל מאות הטקסים הרשמיים הצבאיים והאזרחיים, ב "ערב יום זכרון אלטרנטיבי" באולם צוותא זכרו את הנופלים בדרך לא שגרתית . שורה של אמנים קראו בקול בעד החיים ונגד המוות המיותר לחלוטין במלחמה. לארה וולמן הייתה שם

מאת לארה וולמן. 28-04-2009
בלי מיתוסצילום: חנוך גריזיצקי

האירוע "חלל" בתיאטרון צוותא הופק אמש (ערב יום הזיכרון) זה השנה השמינית ומכונה "ערב יום זיכרון אלטרנטיבי". בדרך כלל אני מסתייגת ללכת לאירועים שמאמצים להם כותרות מלאות פאתוס ויומרה, אבל הלכתי משתי סיבות: הראשונה הרגשתי צורך לבלות את הערב במחשבה על זיכרון ומלחמה, נופליה ושכול. הסיבה השנייה הייתה: איך אפשר בלי פאתוס כשמדובר בסוג של טקס?

ואכן פאתוס לא היה חסר בערב הזה אם כי הוא היה שונה באופיו לחלוטין מהטקסים הממלכתיים והצבאיים ואפילו האזרחיים שנכחתי בהם אי פעם משך הקריירה שלי כישראלית.

יום הזיכרון וטקסיו מנציחים. מחנכים אותנו לשנן קרבות ומהלכיהם כבר כילדים, לומר כי החייל "נפל"- ולא חלילה "מת", לומר כי היה גיבור, כי אהב את הארץ, כי "טוב למות בעד ארצנו" ועוד שלל קלישאות עצובות שברבות השנים נהיו למיתוס רב עוצמה מובנה ומבנה בתרבות הישראלית.

בצוותא אתמול אמרו למיתוס ולבעלי האינטרס בו "עד כאן!". בשורה של שירים וקטעי קריאה ניסו לפרק את השכול לרסיסיו, להתנגד למניפולציה הלאומנית שיוצרת את ההרואיות במוות במלחמה, ולומר כי היינו חבורה של מילואימניקים שמנמנים ולא בהכרח יפי בלורית ותואר.

הטענה המרכזית שליוותה את הטקס גורסת כי האבל הוא פרטי, קודר. המוות הוא מיותר ולא מקדש דבר. מצחיק כי במדינה בה הכול מופרט דווקא האבל מולאם. שורה של אמנים תרמו משיריהם המקוריים או ביצעו עיבודים לשירים מוכרים. רבים מהשירים לא היו קשורים במישרין לשכול או זיכרון אבל הקשבה מדוקדקת למילים הסבירה את הבחירה המקורית ודווקא נתנה נקודת מבט אמיצה הקוראת תגר על הקונצנזוס.

הטקס היה ארוך מהצפוי וגם ארוך מדי. הגודש היה גם הודות לנושא הטעון וגם כיוון שאנחנו כקהל לא מורגלים בחוויה אמנותית כל כך ארוכה. אנחנו מתוכנתים לשבת בשקט שעה וחצי לכל היותר ובין לבין לצאת לפרסומות. באירוע נתנו קרדיט לקהל והשמיעו לו מופע ארוך וקשה לעיכול. אולם "צוותא" הכיל קהל מעורב בגילאים, אבל בעיקר היה זה קהל יאפי. האולם לא היה מלא לחלוטין ומדובר באולם לא גדול- מה שצייר לי גראפית וכמותית את מצבת השמאל בארץ.

את המופע פתח שלומי שבן בביצוע פסנתר מהורהר ומלנכולי ונשמעה מחיאת כף בודדה מן הקהל. היינו מובכים. הוקסמנו מן הביצוע אבל- המעמד מחייב. בהמשך הטקס נפרץ מחסום מחיאות הכפיים ורוב האמנים זכו בהן. ההרגשה הייתה כי "כאן מותר". מחיאות הכפיים היוו מפנה במופע שדי במוצהר קידש את החיים ולא את המוות. בסיום הטקס יצאתי עם תחושה של תאוות חיים, ועם ההחלטה לא לתת לחבר שלי ללכת יותר למילואים לעולם.

הביצועים ממש לא היו אחידים ברמתם, אבל ראויים לציון מיוחד צוות אופרת הרוק "מלחמה" שביצעו קטע יפהפה ועוצמתי בשם "נפל בעת מילוי תפקידו". הקטע הוא דסקוס אינטליגנטי וחריף עם סל המיתוסים ומכבסות המילים הלאומניות. הקטע הוא פנינה של ביקורת חברתית נוקבת ופזמונו פרפראזה על שיר ערש ששרה אם לילדה שייאלץ אף הוא לשרת בצבא. הסאונד היה חזק ואלים והקול של הזמרת פער פיות באולם. זה היה שיר ערש מסרט אימה תוצרת כחול לבן.

יונתן יבין (כן, הבן של...) הופיע אמש לראשונה מול קהל ושבה לב בשיר מתוחכם ומרגש בשם "מי שמת במלחמה", השיר הוא בעצם אוסף של קלישאות צבאיות שנסתרות בזו אחר זו לדוגמא משפט יפהפה מתוך השיר:"מי שמת במלחמה אחד כמוני וכמותך. לא בהכרח נשכב על הרימון בזמן ששר את ההמנון".

האנסאונדבל  שרו שני שירים בעיבוד רועש למדי. את השיר השני שלהם ביצעו עם הרב עדי כהן. הביצוע היה שילוב של השיר "במדינת הגמדים" וקדיש שכתב ש"י עגנון להרוגי ישראל. השילוב הצורם הזה הבלתי אפשרי,  הוא מזעזע וקשה לעיכול. אבל גם השכול הוא כזה, וגם חיינו כאן.

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי התקיים ביום ב' 27.4, ב"צוותא", תל אביב.

 

טור זה פורסם באתר NRGמעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב- NRGמעריב

תגובות

  • דווקא לטקס האלטרנתיבי של תמונע הגיעו מלא אנשים

    היה מרגש

    ערן , 28-04-2009 10:28

  • הטקסט הכי מטומטם שקראתי בחיים

    את מדברת על קלישאות? כל המונולוג האינפנטילי הזה הוא קלישאה אחת ענקית: "מה שנותר מהשמאל" - מה הקשר לשמאל?! "כותרות מלאות מלאות פאתוס" - קראת את הכותרת שלך? ראית את התמונה? "סוג של טקס" - זה טקס לכל דבר. "הבועה התל-אביבית" - האמא של הקלישאות. "אנחנו כקהל לא מורגלים בחוויה אומנותית כל כך ארוכה" - דברי בשם עצמך, זה שאת טיפשה שחיה כל החיים שלה על MTV לא אומר שכולם כאלה. "קהל יאפי" - הלו! מה זה פה? שנות השמונים?! "מצבת השמאל בארץ" - טיפשה! כל כך טיפשה! "היינו מובכים" – תלמדי עברית! מספיק עם MTV כבר אמרנו? "מזעזע וקשה לעיכול" - בדיוק כמו הכתיבה שלך. אבל כנראה שאת בכלל לא מסוגלת להבין על מה אני מדברת, אז הכל בסדר.

    לה-רע, 28-04-2009 12:42

  • זה רק אומר שלא קראת מספיק

    יא אילג, 28-04-2009 13:10

  • לגברת לה-רע: המגיבה השניה

    גם אם את חושבת שזה הטקסט הכי מטומטם שקראת (עד הסוף), ישנה דרך מכובדת יותר להעביר ביקורת. חבל שדבריך, שחלקם אגב רלוונטים, מוצגים בצורה כל כך בוטה ומגעילה. הדרך בה הגבת מלמדת שוב על תרבות השיח הישראלי ועל תרבות הטוקבקיסטים הקלוקלת. עם כל הפאסון והיומרה של הביקורת שלך, נפלת לאותה משצבת של הטוקבקיסט הרדוד והאלים שצועק ומקלל ומטנף טקסטים שאנשים אחרים עמלו על כתיבתם.

    המטוס, 28-04-2009 15:28

  • מטוס תעשה לי אווירון

    יא מלך, 28-04-2009 16:31

  • אבל למה זה אלטרנטיבי?

    הרי זאת צורת ההתבוננות על מלחמה וגבורה ששולטת בכול האומנות העולמית מאז שנות ה70 (והישראלית מאז שאני מכיר אותה,שנות ה90). מה חדש ושונה פה בדיוק? המוות הוא לעולם חסר טעם ואף מלחמה אינה מוצדקת ובלה בלה בלה.

    אלכסונסקי, 29-04-2009 12:51