אלבומים

John Frusciante - The Empyrean - 2009

ג'ון פורשיאנטה, גיטר-הירו בשר ודם, חוזר עם אלבום סולו כמעט מושלם

מאת תומר גולן. 01-03-2009

תגיות: פולק, בלוז, Fאנק, רד הוט צ'ילי פפרס, John Frusciante

John Frusciante - The Empyrean - 2009

רוק'נ'רול יכול להתפס בקלות כחיית מחמד, קל להשתעשע עימו, קל אף יותר ליפול שדוד לקסמיו. את האהבה לרוק יש לטפח ואת האוסף הביתי יש לשבח. רוק אמיתי משמש מעבר בין עולמות ומחבר בינם, שהרי כולם שווים בפני המיתר: מדרכי החצץ האין סופיות של הפולק אל הקיצורים הסודיים של האינדי, ברחובות האלטרנטיב הסואנים על פינת שדרות הגראנג', דרך סמטאת קאנטרי-טקסני במקצב מטאל וכנפיים בוערות ולא משנה לאן- ברוק, תמיד אותה האוטופיה. אותה השלווה שמפתחים כש'פאקינג' באמת מתאהבים בפיניני החמד שבמוסיקה.

תקופה די ארוכה לא יצא לי לעצור ולהאזין לקצת לרוק גיטרות. זה לא שאני לא שומע מוסיקה בעבודה או בבית, אלא שבעשור האחרון אני משייט לי בעיקר בין מבשלות סאונד להפקות אלקטרוניות מובהקות. כך, די הופתעתי כשנחת לידי האלבום החדש של ג'ון פורשיאנטה (להלן ג"פ), הפלפל -חריף ההזוי ביותר בחוף המערבי. כמעט 15 שנים עברו מאז אלבום הסולו הראשון שלו, ואני עדיין זוכר את המבט המהורהר של המוכר כששמע את השם ג"פ בתוך השאלה שלי.

אי שם ב94, כשהפפרז בשיא פריחתם העולמית, אלבום הסולו הראשון של ג"פ הביזאריות שבלחנים שלו, העוצמה של המלודיות שלו סימנו גם בחיו וגם בחיי משהו מאוד מיוחד. אלבום הבכורה -  Niandra LaDes And Usually Just A T-Shirt היה עבורי מייצג מוסיקה העומד במרחק עצום מהאנרגיות יוצאות הדופן של נערי הפאנק-הסקאנק-והקראק הסהרורים של חבריו לצ'ילי פפרז. גם באלבום הסולו השני שלו Smile From The Streets You Hold, ניכר כי ג"פ ידידנו מעדיף לשייט בעולם הרמוני שמוכר רק לו. ככה זה כשאתה נגן מחונן, תחליף ליהודי טוב מבית טוב (הלל סלובק ז"ל) וחבר של אנטוני ופליי קשישא.

ככל שאני חושב על זה, בהרכב נגנים פופולרי כמו הפפרז, הלחץ הוא לא רק שחקן ראשי במגרש אלא בעיקר הציווי השמיימי, זאת אומרת- הלחץ הוא-הוא גם חוקי המשחק. ופורשייאנטה נשבר. הוו-הוו, איך שהוא נשבר. הוא ניגן על הבמה כשד או זייף ונכשל, נשבר פעם ועוד פעם, פורש מהפפרז וחוז, חבריו מסייעים לו להמנע ממפגש מוקדם באופיים הסופני של החיים. ג"פ מצליח להתאושש, נשבר וחוזר חלילה.

פורשיאנטה הוא כוכב רוק במובן הישן והטוב של המילה. הגבר האחרון, הגיבור שדרכו היא הדרך היחידה ושישרף עכוזו של מי שמעז לחשוב אחרת. הוא תמיד היה עוף מוזר, דמות מסוגרת כמו חיה פצועה. אישיות לא יציבה שנוכחותה בחברה, מסוכנת לסובבים אותה, כמו סופה טייפון קשה לקבוצת איים באוקיינוס ההודי. אישיותו של ג"פ היא התגלמות הרעיון הלא סביר של אי שקט לא-שקט, באי השפיות הכללית. השינוי הגיע באלבום השלישי והמצויין- To Record Only Water For Ten Days, שהיה לא רק פייסני יותר אלא גם תצוגת פופ מופלאה (אם אפשר לקרוא לוירטואוזיות שלא-תאמן על המיתרים של ג"פ- פופ). כך במקביל ניהל ג"פ בשנים שחלפו מאז, מערכת יחסים מורכבת עם הגיטרה שלו. מרבבות המעריצים בכל הופעה של הפפרז- להזיה המהודקת באלבומי הסולו שלו וחוזר חלילה.

עכשיו, עם אלבום סולו חדש, נדמה שהילד הסהרורי סופסוף מתבגר. התחושה המבעבעת בין המיתרים (כבר בסולו הפתיחה) נעימה ומעקצצת את קצוות האפידרמיס, כואבת ומענגת בעת ובעונה אחת. מכלול השירים שמגיעים אחריו, מרחיקים את תחושות האימה, האלימות והזעם שליוו את ג"פ ב (כמעט) כל מה שהקליט בקריירת הסולו שלו. אחרי 9 דקות כאלה, 9 דקות של גאונות רוקיסטית, לא נותר לי אלא לנוח ולתת לג'ון-ג'ון לפנק את הקופסה בין האוזניים במוסיקה שמקורה בנשמה.

במשך 12 רצועות בסך הכל, הרוך של האלבום מסמן מצב שנשמע לפני עשור וחצי כמעט בלתי אפשרי. ג"פ נמצא בסוף המסע ל"פיוס עצמי", מסיר מעליו ערימות של עצב עמוק, קונפליקטים פנימיים, בעיות סמים ומנה הגונה של חרטה נוצרית טובה.

תגובות

  • צודק!

    זה האלבום הכי הכי טוב של פורשיאנטה!

    RHCP, 01-03-2009 13:32

  • shadows collide with people!!!!!!!!!

    האלבום הכי טוב של ג'ון עד עכשיו, כולל מזה האחרון שבכתבה שיר גאוני אחרי שיר גאוני, גם כיפי לגיטרה :)

    דן.ש, 15-12-2009 20:26