אלבומים

Seun Kuti & Egypt 80 - Many Things - 2008

המחאה של קוטי ג'וניור היא גלובלית בדיוק כפי שהייתה התנועה שהקים אביו.

מאת אסף בן-קרת. 02-08-2008

תגיות: מחאה, 2008, Sean Kuti & Egypt 80, Many Things

 

 

רבות נכתב ודובר לאחרונה על האלבום Welcome To Mali, אלבומם של אמאדו ומרים, צמד בעל ואישה עיוורים ממאלי שעושים פופ אפריקאי חושני, סקסי ויפה. אפילו דיימון אלברן ישב קצת מאחורי ההפקה. המטרה העיקרית לשמה התיישבתי לכתוב ביקורת הייתה בדיוק בשביל לסקר אלבום זה. אבל האמת היא שטוב ככל שיהיה, אמאדו ואשתו קיבלו קצת יותר מידי מחמאות והייפ שבהחלט לא מצדיק את המהומה. בשורות אלו אנסה לעשות מעט צדק ולספר לכם על האלבום האפריקאי הטוב ביותר של השנה החולפת. אני לא מבין גדול במוזיקה אפריקאית, עלי להתוודות, אבל כשמאזינים למשהו שהוא גדול מהחיים פשוט יודעים את זה, ואז צריך רק לרוץ ולהפיץ את הבשורה.

שון קוטי סוחב על גבו נטל כבד למדי כמוזיקאי אינדיבידואלי. לא פשוט ככל הנראה להיות בנו הצעיר של פלה קוטי, גדול המוזיקאים האפריקאיים ואבי האפרוביט. תשאלו את אחיו הגדול פמי. אבל שון קוטי הוא לא ילד. הוא החל לנגן כבר בגיל 8 בהשפעה ובעידודו של אביו, ניגן רבות בגיל העשרה, אך רק עכשיו כשהוא בן 26 העז להוציא את אלבום הבכורה שלו, Many Things, כשהוא מלווה בEgypt 80, מקהלה ענקית ומוכשרת שאף הייתה להקת הליווי האחרונה של אביו. בראיונות סיפר כי לא היה בשל מספיק להקליט אלבום, לא צבר את הקילומטראז' הדרוש ובצעירותו עדיין לו הבין לעומק את משמעות האפרוביט כתנועה פוליטית והלך מחשבתי ולא רק כסגנון מוזיקלי.

 

 

 

ממשלת ניגריה, הולדתם של משפחת קוטי ומן הסתם גם האפרוביט, מנסה אפילו בימים אלו להשתיק את התנועה הזו שהיא בראש ובראשונה פוליטית ומחאתית לפני שהשמיעה תו. הרבה יותר קל (וזול) לפרנס היפ הופ מקומי רדוד וחובבני. אבל קוטי הצעיר, כאילו עטה על עצמו מדים ומשח איפור לוחמני לפניו, יוצא אל הקרב כשהוא חמוש באג'נדה נוקשה לחשוף את השחיתות, הדיכוי והריקבון של מדינתו.

Many Things הוא לא פחות מיהלום נדיר ומלוטש במיוחד של מוזיקאי צעיר ביותר הנושא בגאון מורשת ותיקה ואהובה ומוביל אותה צעד אחד קדימה בשם האב. רוחו של פלה קוטי נושבת בכל תו באלבום הזה וממשיכה במיטב המסורת עם מוזיקת אפרוביט קצבית וקודחת, מיוזעת ומהירה, נטולת רסן ופורצת את הגבולות הגלובליים להם היא כבולה. חטיבת הנשפנים רצחנית, התיפוף אלוהי, הגיטרות רועמות והקצב לא נח לרגע. זה כמעט מעייף בשלב מסוים, אבל סוחף לאורך דקותיו הרבות של הדיסק. הטקסטים החריפים אינם נוגעים בהבדלי שחור/לבן אלא בפוליטיקה, היסטוריה, הישרדות ואמת פנימית.

בעולמנו מרובה הפגמים והתחלואים חסרה מוזיקת מחאה, כזו המגיעה מהלב ושולחת את חיציה הארסיים כלפי הממסד המושחת והחולני. ואם כבר יש כזו, זמן רב היא לא נשמעה כה חדה, כנה וצורבת. המחאה של קוטי ג'וניור היא גלובלית בדיוק כפי שהייתה התנועה שהקים אביו. בקצב הזה, עם הנחישות הרצויה, התשוקה ולא פחות - הכישרון, הוא עוד עשוי לכבוש את העולם. אני מחזיק אצבעות.

 

תגובות

  • מילים כדורבנות

    גלית גרינר דרורי, 18-01-2009 10:10

  • יופי של אלבום

    חלילי, 06-08-2011 19:22