אלבומים

Bayside - The Walking Wounded - 2007

להקת רוק אלטרנטיבי עם סיפור לא פשוט שהצליחה להוציא אלבום ענק

מאת ניר קליין. 11-08-2009
Bayside - The Walking Wounded - 2007

   

מאחורי האלבום הזה עומדת טרגדיה עם תוצאה חמוצה-מתוקה, אך בסופו של דבר זה אחד האלבומים שמסתובבים אצלי הכי הרבה בשנה וחצי האחרונות. אבל לפני כן, קצת רקע:

ספק רוק אלטרנטיבי, ספק פאוורפופ, ספק רוק "MTV" (אבל בואו ננסה להמנע מהגדרות), בשנת 2005 יצא אלבום הסטודיו השני של להקת בייסייד, שמבוססת במנהטן, ניו יורק, והיווה את פריצת דרכה. אותו אלבום, הנושא את שמם, הגיע למקום 153 במצעד 200 האלבומים המובילים בארה"ב.

הלהקה קפצה על ההזדמנות ויצאה לסיבובי הופעות אינטנסיביים בארצות הברית שהגבירו את הפופולריות שלהם בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית. אבל דווקא אז, כשהכל נראה ורוד ובדרך למעלה, קרה אסון: בדרך לאחת ההופעות, הוואן של הלהקה התהפך והמתופף ג'ון "ביטס" האלוהאן מת במקום.

אפשר היה לצפות שהלהקה תתפרק אחרי טרגדיה שכזאת, אבל בייסייד בחרו שלא לעצור; הם מצאו מתופף חדש, וכעבור שנתיים הוציאו אלבום חדש עם השם המצמרר The walking wounded, שאי אפשר שלא לייחס אותו לנסיבות כשמבינים מה קרה פה. האלבום כולו מתייחס לחיים של חברי הלהקה ובעיקר הסולן אנת'וני ראנרי, ועל מה שעבר עליהם לאחר התאונה.

אם לומר בעדינות, יש כאן אווירה מלנכולית משהו. אם אפסח על העדינות, הרי שמדובר באלבום שמתאר מחשבות ברורות על המוות ועל הסתכלות בצדדים הכי פחות חיוביים של החיים. את הפזמון של שיר הנושא שגם פותח את האלבום מעטר המשפט "scientists couldn't fix me, and Im so tired of getting out of bed, but who would want to die as a cowardly little child? When our time is up we'll be ashamed or proud" - משפט עצוב שמסתכל על החיים בצורה מאוד פשטנית ודכאונית, אבל אני רוצה להאמין שכמעט כל אדם חשב מחשבות כאלה בעבר- מה שגורם לאלבום הזה לגעת במקומות מאוד רגישים ברגע שמתעמקים במילים.

אבל לא הכל כל כך אובדני- השירים באותה נשימה מדברים גם על התמודדות עם מצבים בלתי נסבלים בחיים: בשיר Thankfully, הסולן אנת'וני מתאר חוויה שמדומה מבחינתו למבחן שמישהו בוחן אותו "כמה זמן הוא מסוגל לעצור את הנשימה", מטאפורה מאוד רלוונטית למירוץ העכברים שהרבה מאיתנו חיים בו, והחלק היותר חיובי בשיר מסביר שאפשר לנשום עמוק ולשמור את הראש למעלה, לחכות שהסערה תעבור.

יש עוד הרבה נושאים מעניינים שבייסייד נוגעים בהם בשירים, רובם מהולים בהמון ביקורת עצמית של הסולן, אבל האווירה הכללית נעה בין שני הקצוות האלו.

לאנת'וני יש קול מאוד מיוחד עם ניחוח של זמרי פורטיז כמו פרנק סינאטרה, ובראיונות הוא מתוודה שזאת הייתה ההשראה העיקרית שלו לשירה באלבום הזה. עוד הוא מוסיף שהכתיבה שלו מאוד הושפעה ממחזות זמר מבחינת ההרמוניות, אבל את זה אתם תשפטו.

הסאונד באלבום הוא ללא רבב, נקי לחלוטין כשכל תו ומכת סנר נשמעים הכי ברור שאפשר, ולא סתם- בייסייד שיתפו פעולה עם מפיק פופ שהפיק גם את מאנדי מור (זוכרים, היה לה להיט בשם candy  מתישהו ב99 באמטיוי?). יש לי חבר טוב שהגדיר את הסאונד באלבום הזה בצורה די מדוייקת- "קיר של גיטרות שעוטפות אותך מכל כיוון", ואני בהחלט מסכים. הגיטריסט המוביל, ג'ק או-שאה, מרביץ כאן קטעים חזקים במיוחד- סולואים מהירים, מדוייקים ובעיקר מקוריים, מהסוג שעושה צמרמורת נעימה של התרגשות, ביחוד בשיר הנושא.

הייתי יכול לדבר עוד המון על האלבום הזה כי הוא באמת אחד הפייבוריטס שלי, אבל אני מתחיל לקבל את ההרגשה שבמקרה הזה מילים רק עושות עוול, אז אני ממליץ פשוט להקשיב ולהתעמק.

תגובות