אלבומים

Buddy Guy - Blues Singer - 2003 / Sweet Tea - 2001

עלילות עדית בעיר התחתית והמלצה חמה על שני אלבומים של באדי גאי

מאת עדית אזולאי. 03-09-2008
Buddy Guy - Blues Singer - 2003 / Sweet Tea - 2001

בגיל שבע-עשרה ארזתי תרמיל, ארזתי שק"ש, עליתי על רכבת ונסעתי לחיפה. כמה שעות אחרי הנחיתה עמדנו בפתחו של אחד המלונות בעיר, מביטים בגרפיטי קטן. כל כך קטן שאיש מלבדנו לא הבחין בו. בטוש שחור, בכתב יד עקמומי, נכתב שם: ניק קייב כאן.

פסטיבל הבלוז, 1993. על הכרטיס כתוב באותיות-של-קידוש-לבנה שמו של הנ"ל ולידו מוזכר גם איזה אחד, באדי גאי. עם היוודע דבר הופעתו של קייב בארץ געשו מסביבי הרוחות, רבים ממכריי איבדו כל קשר עם המציאות ורק ספרו את הימים עד לרגע ההתגלות, ואני, אני רק חיפשתי אדרנלין.

היינו חמישה, נחושים בדעתנו למצוא את ניק קייב, ולא בחלנו באמצעים. אחרי שכיתתנו את רגלינו בין כל המלונות בעיר, לקחנו רגע מול הגרפיטי בכניסה לדן פנורמה, נשמנו את ההתרגשות עמוק אל תוכנו ותכננו את צעדינו בקפידה. החלטנו להתפצל לשתי קבוצות בשביל לא לעורר חשד, להיכנס למלון כתיירים דוברי אנגלית, להתגנב לקומת הסוויטות במעליות-השירות ולהפגש פנים מול פנים עם ירום הודו. הנה זה קורה... אנחנו סופרים את הקומות למעלה, הדלתות נפתחות ומולנו עומד הבחור השחור הזה, שמופיע על הכרטיס, זה שלאיש מאיתנו אין מושג מיהו. לא היתה לנו שום ברירה, היינו חייבים להמשיך לפני שניתפס, אז שאלתי את באדי גאי אם הוא יודע איפה אנחנו יכולים למצוא את ניק קייב. הוא לא ממש ידע. נפנפנו אותו מעלינו והתפצלנו שוב לשתי קבוצות. צועק מי שרואה אותו ראשון.

מאז שגיליתי את באדי גאי - עניין של שנתיים - אני נזכרת בסיפור הזה עם תחושת החמצה קלה בקצה האף. וידוי קטן: אף פעם לא באמת התחברתי למלנכוליה הניק-קייבית. ריספקט יש (לפעמים), אבל אין אהבה. מצד שני, באדי גאי..... הו, באדי גאי......

ג'ורג' 'באדי' גאי מתחזק את הקריירה המפוארת שלו כבר יותר מארבעים שנה וארבעים אלבומים. שני אלבומים מאוחרים שלו,Sweet Tea  (2001) ו-Blues Singer (2003) מצליחים להרעיד את נפשי בכל האזנה מחדש. כל אחד מהאלבומים האלה הוא הנגטיב של השני, והקוטביות הזאת הופכת את שניהם ליצירות חד-פעמיות בעבודתו של גאי, מובחנות מאוד מהשיקגו-בלוז האופייני לו.

Blues Singer הוא אלבום אקוסטי ועדין, מינימליסטי ומדויק. תנו לו להתנגן ותרגישו איך אתם שטים בסירה קטנה בדלתא של המיסיסיפי בשעות הערב הקרירות, שרועים על מושבי העץ, הכובע הרחב שלכם מסתיר את קרניה האחרונות של השמש. הוא אוצר בתוכו כמה אינטרפרטציות אישיות לקלאסיקות בלוז ידועות (ביניהן אפשר למצוא גם כאלה של ג'ון לי הוקר וביל וית'רס), וגם חוויה ווקאלית חדשה של קולו של גאי, הידוע בחיספוסו: הטונים הגבוהים יותר והכמעט-צלילות הנדירה כל כך אצל גאי נותנים לאלבום הזה הרגשה של בלוז אותנטי, כזה שהעצבות נכרכת בו ב-lazyness, שמזכירה טרובדורים מהדור הממש ישן. תענוג.

Sweet Tea, מאידך, נמצא בקצה השני של הסקאלה. אם ננסה להשאיל מונחים מז'אנרים מוסיקליים אחרים, יהיה אפשר להגדיר את האלבום הזה כ"בלוז כבד". אם ננסה להשאיל מונחים מתחום המטאורולוגיה, התחזית תהיה חם ומהביל. נדמה שהקטע הראשון באלבום - שהוא יוצא דופן בו - הוא מעין הקדמה ל-Blues Singer, שיצא שנתיים אחר כך, אבל הקטע השני כבר שוטף את כל החושים בגיטרות חשמליות כבדות ותופים ללא רחמים, ולוקח את השיקגו-בלוז למחוזות חדשים ומוטרפים. לא כל האלבום אחיד באיכותו, לא כל השירים בו נהנים מאותה הפקה כוחנית ומרעידת-נימים, אבל הוא חוויית בלוז שחבל לפספס.

בחזרה למסדרונות דן פנורמה: את ניק קייב מצאנו דקה אחרי שנתקלנו בבאדי גאי, הוא היה די משועשע לפגוש חמישה טינאייג'רים היסטריים. ביקשנו חתימות - אני קיבלתי אחת על החולצה שלבשתי, שהלכה ודהתה עם הזמן והכביסות - והתעקשנו ללוות אותו לקומת הבריכה ולבהות בו שותה בלאדי-מרי. אחד מאיתנו כמעט איבד את יכולת הדיבור מרוב התרגשות, ואני, אם היה לי קצת שכל אז, הייתי ממהרת ללובי לשיחה צפופה עם באדי.

Damn Right, I've Got the Blues

From My Head Down To My Shoes

תגובות

  • איזה כיף

    סיפור חזק לאלבום חזק, ועם כל הכבוד למר קייב, גם אני הייתי מעדיף שיחה צפופה עם באדי. אבל זו תובנה שבהחלט דורשת בגרות מוסיקלית מסוימת, שבהתאם לחוקי מרפי תמיד מגיעה בדיעבד :) לעזאזל, אני חוזר למיסיסיפי...

    מטוס, 03-09-2008 20:53