אלבומים

Robyn Hitchcock - fegMANIA! - 1984

אלבומו הטוב ביותר בשנות השמונים של אחד מגדולי הסינגרסונגרייטרז הבריטי. מומלץ פעמים ביום.

מאת יאיר יונה. 11-04-2008
Robyn Hitchcock - fegMANIA! - 1984

לאחרונה, נראה שכולם מדברים על רובין היצ'קוק. זה נובע הרבה בגלל שהוא הוציא קופסה שמחדשת שלושה תקליטים קלאסים מראשית הקריירה שלו, והוא בדרך להוציא אחת נוספת. זה גם נובע מהסיבה שהוא בימים אלו נמצא בטור שבו הוא מבצע את כל אלבומו הקלאסי והאינטרוספקטיבי I Often Dream Of Trains. זה נובע גם בגלל שאלבום האולפן האחרון שלו נעשה עם פיטר באק, ועוד שני נגני אולפן של REM, וגם בגלל שבערוץ 8 שודר אתמול סרט על העשיה של האלבום הזה מ 2006 - Ole Tarantule!

ובכל מקרה, רובין היצ'קוק ראוי שידובר עליו הרבה. למה? כי מדובר באחת הפיגורות החשובות ביותר בתרבות הבריטית, סינגר סונגרייטר שיוצר כבר מתחילת שנות השמונים ועד היום, יצירה פוריה ומשמעותית ומעוררת השראה ונבדלת מהרבה מאד סינגר סונגרייטרים אחרים. בעוד שריצ'ארד ת'ומפסון הוא סינגסונג יוצא מן הכלל עם דגש על הגיטריסט שבו, הרי שהיצ'קוק הוא בעיקר איש של מלים. ועוד איזה מלים. רבים רואים בו את הממשיך של סיד בארט, כי לא רק שהם נשמעים דומה, גם המלודיות עם הטוויסטים הלא ברורים של בארט באות לידי ביטוי ביצירה של היצ'קוק, אבל מה שיוצר את הדמיון בעיקר הם דווקא המלים הסוריאליסטיות וההזויות שלו. להיצ'קוק יש את התכונה הסנדרסונית של כתיבת טקסטים מלאי הומור ורגש, מבלי ליפול למשבצת הדחקה-רוק. אם יש דבר שאני שונא זה דחקה-רוק והומור גיחי גיחי במוזיקה (למרות שאהיה כנה ואגיד שזה עדיין מעלה אצלי חיוך).

FegMANIA! הוא אלבומו הרביעי של היצ'קוק, ונשאר עד היום אחד הגדולים שבו. זולת הפקת האייטיז המרגיזה (שהייתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה, ת'כלס), מדובר באסופת שירים אחד-אחד. היצ'קוק הגיע לאלבום הזה אחרי שהוציא את אלבומו הגדול הראשון I Often Dream Of Trains שהזכרתי קודם, שהיה תקליט סינגרסונגרייטר קלאסי, רגיש ואמוציונלי, ובעיקר - ערום. את מספר הכלים שניגנו באלבום הזה אפשר לספור על יד אחת שחסרות בה שלוש אצבעות (מכל סיבה שהיא). בשביל היצ'קוק, זה היה שינוי די גדול כי בתור אדם שהוביל את להקת ה Soft Boys מסוף שנות השבעים לתוך תחילת האייטיז, והיה רגיל לצליל הפסיכדליפאנקי של הלהקה, היה מעניין לראות את הטוויסט שעשה ב Trains. אבל כנראה שהמשבצת העירומה הזו לא התאימה לו במיוחד (אם כי האלבום מעולה), והיצ'קוק המשיך לאלבום הבא שלו FegMANIA! תוך כדי שהוא מרכיב לעצמו להקה חדשה - The Egyptians.

היצ'קוק והמצרים הרכיבו אלבום שכולו שירים חזקים, חלקם מוזרים מאד טקסטואלית, כולם מלודים, מעניינים ודינמים. היצ'קוק מרגיש מאד בטוח מאחורי המיקרופון כשיש להקה מאחוריו, וזהו בעצם המקום הטבעי שלו עד אותה התקופה, ולכן ההגשה שלו יוצאת מגדר הרגיל, הוא משחק את התפקיד שלו כמו שצריך ויוצר חיבור חזק בהוויה של המאזין, בין הטקסטים למלודיה, לחיוכים שהמלים מעלות. הגאונות הטקסטואלית של היצ'קוק מקבלת ביטוי אדיר בשיר כמו Egyptian Cream, שפחות או יותר מדבר על אישה שנורא רצתה להיות גבר ולכן שמה איזו משחה מצרית וצמחו לה שערות וכו' עד שנכנסה להריון והייתה בשוק שזה קרה לה, או שיר כמו My Wife and My Dead Wife בו מתאר היצ'קוק את יחסיו עם אשתו ועם אשתו המתה שנמצאות כל הזמן באותו מקום (והוא מצייר את זה בהומור, אבל ת'כלס זה טקסט מאד כואב אם תחשבו על זה), ובטח שיר כמו Man With The Light bulb Head, שאין טעם להרחיב לגביו כי מספיק לקרא את השם שלו.

בקיצור, מדובר פה בסוג של גאון שכדאי מאד להכיר, במיוחד אם אתם חובבי סיד בארט, בריטים, סינגר סונגרייטרז ייחודים (לאו דווקא בסדר הזה). למי שיש מנוי באוזן השלישית או מנוי בתוכנת שיתוף קבצים ורוצה לבצע פשע - מוזמן לבדוק את הסרט שהפיק עליו ג'ונתן דמי - Storefront Hitchcock, שמתעד הופעה של היצ'קוק בחלון ראווה של חנות (1998), הופעה שרק בשביל הרגע הראשון שלה שווה הכל, בו היצ'קוק עולה על הבמה, פותח את הפה ואומר Hi, is my hair alright?

תגובות