אלבומים

Rufus Wainwright - Want One - 2003

רגשות הפורצים ממזרקה לתוך בריכה של בלבול

מאת און פומרנץ. 06-07-2008
Rufus Wainwright - Want One - 2003

לרופוס ווינרייט התוודעתי כאשר "נפגשתי" איתו במסיבה בניו יורק בשנת 2005."רואה את זה שם? זה רופוס וויינרייט" אמר לי חבר אמריקאי שיצא איתי למסיבה הכושלת. "מי זה?" שאלתי בבורות. "אתה עוד תשמע עליו" ענה החבר בעיניים נוצצות.

רופוס וויינרייט לא מתאים לכולם, אבל זה בסדר, לא כולם מתאימים לו.הזמר והיוצר המוכשר בעל האדג' התיאטרלי יכול להביא להרמת גבה אצל האחד ולהוזלת דמעה אצל השני אך בשני המקרים כנראה שיצליח להוציא אותם מאדישותם.

Want One הוא אלבומו השלישי של וויינרייט מתוך שישה שיצאו עד כה. אין ספק שהדבר מורגש, האלבום התמקם היטב בקו המשווה שבין בוסר לבשלות היוצרים רושם שהזמר יודע את הכיוון הכללי אבל לא טורח לקחת איתו ג'י פי אס. ואני? אני מאוד מרוצה מהתוצאה. המסע שעובר רופוס בין צלילים אקוסטיים וקטנים לתזמורים מתוחכמים אימתניים יוצר הרגשת שייכות ואינטמיות אצל המאזין שכנראה מצוי בתחושת בלבול מסויימת, אבל בלבול טוב כזה, שעושה נעים בלב.

האלבום נפתח בנימה אופטימית משהו עם Oh What a World ומיד אחריו עם I Don't Know What it is המקסים.ברצועה שלאחר מכן לוקח אותנו ווינרייט למחוזות כואבים יותר ומשתף אותנו במלודיות נוגות עם Viciuos World. Movies of Myself,  14th Streetו-Beautiful Child הם שלושה שירים שונים מעט בנוף המוזיקלי של וויינרייט אך עדיין נגועים במלנכוליות העדינה והייחודית לו.השיר האחרונה באלבום, Dinner at Eight השוכן ברצועה מספר 14, נכתב על אביו של וויינרייט בעקבות ריב קשה שעברו השניים. זהו אחד השירים העצובים ביותר שנתקלתי בחיי.

ווינרייט, בן להורים מוזיקאים מוכשרים ואח למרת'ה המומלצת להאזנה אף היא, מושפע מיוצרים כמו לאונרד כהן וקול פורטר ומביא משהו אמיתי וכן שהתפתח על רקע התמכרותו לקריסטל מת' וחייו במנהטן.מספיק לשמוע את רצועה מספר שש (Go or Go Ahead) בכדי להבין את העוצמה שבמוזיקה שלו.

תגובות