אלבומים

The Smashing Pumpkins - Siamese Dream - 1993

לפני שה-emo היה emo וברוק שלט הגראנג', היתה להקה משיקגו שלקחה את המלנכוליה לכיוון אחר וחדש

מאת גל בלטמן. 27-03-2008
The Smashing Pumpkins - Siamese Dream - 1993

ב-1993 לאחר Gish, אלבום הבכורה המצליח שלהם, ה-Smashing Pumpkins בניצוחו של בילי קורגן נכנסו לעבוד על אלבומם השני, Siamese Dream. התקופה הייתה קשה ל- Pumpkins. ג'ימי צמברליין, מתופף הלהקה, שקע עמוק יותר בהתמכרותו להירואין ומארסי וורצקי הבאסיסטית, נפרדה מגיטריסט הלהקה ג'יימס איהה. קורגן עצמו נאבק בדיכאון קליני ובמערכת יחסים מורכבת שהובילו למחסום יצירתי כך שהתנאים ליצירת האלבום לא היו אופטימים.

אחד העקרונות שמלווים אמנות ואמנים הוא שיצירה טובה נובעת מסבל גדול. הסבל שליווה את הפקת האלבום היה גדול והאלבום עצמו הפך לאחד מאבני הפינה של שנות ה-90 יחד עם Nevermind של נירוונה ו-Superunknown של סאונד גארדן והרוק בכלל. האלבום לקח את הסאונד של הגראנג' למורכבות אקוסטית מלאת גיטרות ושכבות מרובות של קול. השיר הראשון שנכתב לאלבום, Today, הוצג למפיק בוץ' ויג, לאחר התמוטטות עצבים של קורגן ומדבר על אחד הימים שבהם חשב להתאבד. השיר מסמן את ההרגשה שהאלבום אמור להעביר. הוא מתחיל בניגון עדין שהופך עם תחילת השירה לפיצוץ ריפי גיטרות בסיגנון מטאל. השיר הפותח, Cherub Rock, מתחיל בתיפוף מארשי שאחריו מעבר לקטע גיטרות. הוא מעביר תחושה שכל ילדי האמו של היום עם המלנכוליות המעושה פחות או יותר שלהם מכירים. אצל האמריקאים אפשר להקביל את השיר לפס הקול שעובר בראש לילד בתיכון שקפטן נבחרת הפוטבול דחף לארונית, מלווה בפיזמון, Let me out. בהמשך, Disarm עובר לכיוון יותר אקוסטי כשברקע גיטרה אקוסטית וכינור אשר מלווים את דימויי הילד/זקן של קורגן, בעוד Silverfuck חוזר למטאליות כועסת.

Siamese Dream מהווה רמה אחרת של ביצוע והפקה. קורגן סגר את עצמו באולפן והכריח את צ'מברליין לחזור שוב ושוב על קטעי התיפוף עד שידיו כבר דיממו. קורגן עצמו ביצע בעצמו כמעט את כל הנגינה באלבום. ההפקה המקפידה והמורכבת של ויג (בשיר Soma הוערמו יותר מ-40 שכבות של גיטרות) הפכה את האלבום ליחידה אחת שעוברת חלק. האלבום ממתן גם את המעבר בין Gish שהיה מאוד אינדי בהגדרתו לאלבום הבא והכפול שלהם Mellon Collie & The Infinite Sadness שמצריך הרחבה משל עצמו.

Siamese Dream הוא אלבום מופת שצליליו מהדהדים עוד היום ביצירותיהם של אומנים רבים כמו Placebo ו-Travis. האלבום הוא חובה לכל חובב מוזיקה או מי שהרגיש אי פעם דיכאון ומבקש לחזור להרגשה המתוקה מרירה של הכעס והאכזבה. לכו, קנו, כבו את האורות ושימעו ב-Repeat.

תגובות