אלבומים

Jim White - No Such Place /Tristan Egolf - Lord of the Baryard -2001

ג'ים וויט וטריסטן אגולף זה כמו כדור גלידה ופאי תפוחים

מאת נדב אגמי. 17-03-2008
Jim White - No Such Place /Tristan Egolf - Lord of the Baryard  -2001

אני מת על מה שכדור גלידה וניל עושה לפאי תפוחים (ולהפך), אני מתרגש לראות את דטרויט פיסטונס לוקחת אליפות בלי סופר-סטאר אחד אבל עם 5 שחקנים שכל אחד בתורו מוביל את הקלעים, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה של לקרוא (בפעם הראשונה) את אדון החצר של טריסטן אגולף (ז"ל, התאבדות לאחר דיכאון) תוך כדי האזנה בפעם הראשונה לאלבום של ג'ים וויט - No Such Place.

חרמון, סתיו 2001, קו אחרון בשירות, מוצב מחלקתי (12 איש כאשר אף אחד לא במשימה - מצב שלא קורה אף פעם). עבדכם (אז, גם משרתכם...) הנאמן נהנה מתנאי הפז"מ שלו ומעביר את ימיו בשינה, השכמה אי שם בצהריים, הכנת ארוחות לחבר'ה, משחקי מונופול מרתוניים והרבה, אבל ממש הרבה זמן איכות עם הדיסק-מן והספר.

על הדיסק אמר לי חברי הטוב ביותר אשר צרב לי אותו שמדובר במשהו אחר. על כריכתו האחורית של הספר צוטטה ביקורת שתיארה אותו כ"סערה בקנה מידה תנכי". ואני בתמימותי לחצתי פליי, פתחתי את הספר ולא שמתי לב (ובבקשה אל תיקחו את זה מילולית...) ל-DP הרגשי שאני הולך לעבור.

ג'ים וויט למי שלא מכיר הוא זמר שגדל במיד-ווסט של אמריקה. עם אקדח לראש הייתי מגדיר את המוזיקה שלו כקאנטרי מודרני, אבל לשמחתי זהו לא המצב אז אני פשוט לא אגדיר. הוא מסתכל על סביבתו מהצד, עם המון רומנטיקה, ביקורת ובעיקר השתאות. האלבום זורק אותך לאווירה עייפה, שחוקה, אבל קסומה. כמו אגדה שלא ניקו אף פעם.

גיבור הספר, ג'ון קלטברונר נולד בערך באותו מקום, גם הוא מסתכל על סביבתו מהצד, אלא שהוא בניגוד למר וויט, לא מסתפק בלתאר ולהשתאות. ג'ון מותקף בערך מרגע שנולד על ידי סביבה עויינת רק בשל היותו שונה (הוא אינטלגנט) אלא בוחר להתמודד.

אצלי בראש הם עדיין מתכתבים. הרבה אחרי שהדיסק עצר ואני סוגר את עמודו האחרון של הספר בפעם המי יודע כמה.

כמו שאני אוהב סינרגיה, ככה אני שונא ספויילרים ועל כן אעצור כאן. אם קראתם שמעתם את האחד ללא השני, עשו לעצמכם טובה ענקית והשלימו את השני. אם לא שמתם ידכם על אף אחד מהם, מהרו! אני כל כך מקנא בכם...

תגובות