אלבומים

הקו הדק בין צניעות ומוזיקה

Buckshot LeFonque משלב בין ריספקט לעבר וטאצ' אישי, גלית גרינר עפה לגובה

מאת גלית גרינר . 19-12-2007
הקו הדק בין צניעות ומוזיקה

בתחילת שנות ה-90 ההיפ הופ שאב רעיונות, כיוונים וסגנונות מעולם הג'אז. זה לא שהוא לא עשה את זה לפני אבל בשנות ה-90 הוא עשה את זה טוב יותר. הרכבים כמו A Tribe Called Quest, De La Soul, US3 ועוד רבים אחרים השמיעו סקסופון רך ונעים בין ביטים קבועים, סינתזה מוצלחת בין צליל אנושי לצליל מכאני. היו גם כאלה שהוציאו גרסאות מרעננות ומעניינות לשירי ג'אז ישנים וטובים שיצאו מהאופנה או מהזיכרון.

Buckshot Lefonque הם פרויקט שהרכיב בחור צנוע בשם ברנפורד מרסאליס בשנת 94', שלקח חלק בתופעה הזו. הפרוייקט שמרסאליס בנה ואף הפיק מוסיקאלית לא עשה גרסאות חדשות למשהו ישן ולא בדיוק השמיע סינתזה בין ג'אז להיפ הופ. בין הביטים המכאניים הקבועים נכנסו אלמנטים מעולמות אחרים, ישנים נושנים וחדשים. הפרוייקט של מרסאליס מוריד את הכובע בפני אנשים גדולים שעשו מוסיקה גדולה (שמו של הפרוייקט היה שם הבמה של Cannonball Adderley בשנות ה-50), ומכניס בצורה הכי עדינה בין הצלילים שהוא שאב מהם, את הטאצ' שלו, את הגרוב שלו, את הג'אז המחודש שלו. בין הצלילים אפשר לשמוע רגאיי, סקרצ'ים שלא חונקים את הביט עד שלא נשאר לו זכר, פאנק רך.

המילים הם גם לא בדיוק שורות מעולם ההיפ הופ, הן לא תוקפות שום דבר, הן אומרות. הן שרות כמו ששרו פעם, שרות מתוק, וכשהן שזורות על הג'אז/ רגאיי/ רוק/ פאנק הן מקבלות תפנית לכיוון הבדיוני, עולם חדש שנבנה מבסיס מוסיקאלי יציב ושמן ששוחה לעולמות אחרים, ספק קיימים, מרגישות כציפור.

האלבום זורם, זורם לאן שבא לו באיזה מבטא ועצמה שבא לו. המילים באלבום חשובות באותה מידה כמו המוזיקה וכשמקשיבים להן יש בהן משהו כיף, כיף שמשחרר, כיף שעושה להזיז את הראש בעדינות, לתופף על איזה משטח קלות, להזיז את הכתפיים תוך כדי, לשחות ולעוף.

תחושת קסם של פעם, של טוב  של אהבה למוזיקה, אהבה שאפשר להרגיש לאורך כל האלבום וצניעות, אהבה אמיתית מבלי להתבלט מדי. שום אלמנט לא מודגש מדי, לא משתלט, לא דורס, לא משוויץ, רק מראה את קיומו בצורה שלימה, מבלי להפריע וככה מראה הכי הרבה את יכולות ההפקה של מרסאליס והביצוע של הנגנים והמבצעים. 

אפשר להרגיש את השמחה של הפרויקט, את ההבנה והדרך שבה הם מתייחסים למוזיקה. את השמחה שאני לא היחידי שמתייחס למוזיקה ולגדולים ממני כמו שצריך, שאני לא היחידי שצנוע ושזה אפשר. את השמחה שמצאתי עוד אנשים, אפילו אם מעט, שרוצים לעשות מוזיקה כמוני, בלי להפריע לה עם שטאנסים מחייבים, מוזיקה שהיא אני, שהיא אני בזכותם ובזכותי.

השמחה שאני לא הטמבלית היחידה שעפה לגובה כשהיא שומעת סקסופון חודר את השמים והארץ וכל מה שאפשר ועדיין משאיר הכל שלם מבלי לקרוע, סקסופון שמאחד את השם לכאן, את האז וההיום.

  

.

תגובות

  • נו באמת!?!

    למה היית צריכה להזכיר לנו את האלבום הזה? ברנפורד סקסופוניסט בחסד, אך זה אלבום שבהחלט טוב שיצא "מהאופנה ומהזיכרון."

    SD, 22-12-2007 14:14