אלבומים

Korgonthurus ‎– Marras - 2009

האלבום הכי טוב של הרכב הבלאק-מטאל הפיני מאוד חד גוני מבחינת הוירטואוזיות המוזיקלית שלו, ודווקא מסיבה זו הוא משיג מהירות ואיטיות בו זמנית

מאת יוסי בן עוז. 30-12-2016

תגיות: מטאל, 2009, Korgonthurus

 

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

דומה כי זו אחת ההפקות היותר דלוחות שמצאתי. אולי רק הראשונים של Darkthrone מתעלים עליה בדלילותם המשוועת לסאונד בהיר. למותר לציין שגם אצל Darkthrone וגם כאן, מדובר בחוזקה. ישנם תחומי מטאל מרתפיים שבהם החולשות הן חוזקות, זוהי תובנה הנספגת בך לאט, מפתיעה בתעוזתה. השכל מבקש הסברים ברורים ודברים מפורשים, אבל לא הנפש. היא חובקת את החוויה הבלתי אמצעית עם מה שעולה מכל היצירה במלוא קסמה.

מעבר להפקה הגסה להפליא, המוזיקה עצמה בנויה כמהלך נפשי של התעמקות. בשיר הראשון מתוך שני השירים הבודדים המאפירים והולכים בתוככי האלבום הזה, ממש כמו אמנות העטיפה שלו שעוד ארחיב עליה בהמשך, נפרשת והולכת מנגינה-מתעצמת הבוקעת מתוך מבנה פשוט של ריבוד מוזיקלי: הראשית היא גיטרות מרוחות של בלאק. למאזין הקשוב עולה ומתגברת בלב אוושה אפלה של ספק צווחה שקטה ספק צווחה מרוחקת המלבה מן אש של בדידות בלב; והגיטרות הללו הן כה חד גוניות ואפרוריות עד כי נדמה שאתה שוקע עמן אל תוך עצמך.

אחריהן תיפוף כמו שבטי הלוקח אותך אל מסע קמאי לתוך משהו שנדמה כמו הושטת יד אל המקור הברברי של הקיום. קצת אולי כמו זה שעליו שרים Darkthrone בשירם האלמותי Kathaarian Lifecode ושהזכרנו אותו באתר כבר בהקשר אחר. התיפוף הזה המדריך את כל השיר מרגע היכנסו, הוא המוביל את היצירה. בתוך השיר הוא כבר הולך ומתלהט אבל נדמה שהוא כמו אבוד, רוצה לומר: נדמה שהוא הולך ומאבד עצמו לדעת בתוך השיר ממש. הוא מתגבר והולך וקצבו משתנה בפאזות השונות שבהן הוא מופיע עד שנדמה שהוא ממש הופך לסוג של מהלומות נואשות של תוף אחד או שניים. במשמע ראשוני, המקצב נדמה כמו איננו סדור כלל וכלל ורק בשמיעות שניות ושלישיות מתגלה בו תבנית. התבנית הזו היא אובדן השפיות המתורגם לצלילים: הסאונד הכללי של הגיטרות הולך ודועך לתוך מערבולת של חושך נוזלי ואחיד לגמרי בעוד שהתיפוף מהלך בתוכו עד פלצות. התחושה המתקבלת אצל המאזין היא מהממת: אתה ניצב מול מערבולת עמומה של גיטרות לא ברורות כשהמקצב ההולך ומתבהם של התיפוף השבטי הזה מסיע אותך על כורחך אל מבוכת תת-המודע העצוב שיש בך. אתה מגלה שאתה מזדהה עם אובדן הסדר הזה. עם הסדר ההזוי הזה.

ואז, מגיע השיר הראשון אל מעמד של גיטרה ללא דיסטורשן. כאן, הנעימה הדיפרסיבית מגלה פתאום את התוכן שבתחילת השיר נדמה היה מרוחק (זוכרים – אותה צעקה בודדת שצריך היית להיות קשוב כדי להבחין בה בתחילת השיר). ופתאום אתה מתוודע לאופיו העצוב של השיר. העניין הוא שאין כאן באמת עבודה דיפרסיבית למרות שהדיפרסיביות שזורה כחוט השני בתוך הכל. יותר תחושה של נסיגה אל התוכן העצוב שנחשף באדם המאזין. השיר השני הוא כבר הרבה יותר איטי אולם אינו מניח לנפש לרגע. זו לחישת הנפש אל עצמה המלווה בסאונד מהוה של גיטרות ותיפוף איטי המעטרים את הבדידות הזו פנימה אל תוכה.

נדמה כי האלבום הזה מעמיד מסך אפרורי אל הנפש של המאזין. למי שאינו מוותר על ההאזנה מפאת אי הבהירות והפרימיטיביות הבולטת כאן מאוד, מציעה היצירה הזו מסע חדגוני אל עצמך. עם הזמן, הלכה והתבררה אצלי ההבנה כי האלבום הזה הוא משובח במיוחד. בבלאק מטאל יש ערך לליטוף הפיזי של החשיכה, והאלבום הקצר הזה מצליח לעשות זאת היטב. דווקא הפרימיטיביות שלו מצליחה ללכוד את התרגום הצלילי הנכון של החושך שבתוכנו (אמרתי 'דווקא'? שוטה שכמוני: הפרימיטיביות היא הכלי הכי חשוב של הבלאק!).

יש לאלבום הזה סוג של עומק שאפילו בבלאק הוא פחות מצוי. הוא מאוד חד גוני מבחינת הוירטואוזיות המוזיקלית שלו, ודווקא מסיבה זו הוא משיג מהירות ואיטיות בו זמנית בתוך אותה היצירה. זו בדיוק אותה החווייה האמביוולנטית שהבלאק משכיל יותר מכל סגנון אחר להעניק למאזין.

היוצרים הם הרכב פיני מן הגל העכור למדי של הבלאק הפיני שמעטים מכירים להבנתי. אין זה הרכב מפורסם אלא דווקא הרכב פחות מוכר, כזה שאינו עולה מייד לתודעה כשחושבים על בלאק מטאל. הסצינה הפינית מציעה לנו משהו שונה מהגישה הנורבגית – שם הבלאק הוא עוצמה; ושונה מהגישה השבדית – שם הבלאק הוא נעימה מהוקצעת. אצל הפינים הבלאק הוא קרירות.

ההרכב קיים כבר מתחילת שנות ה-2000, עבר הפסקה ופירוק ושינוי ליינאפ. האלבום הזה (היותר חביב עלי בינתיים) הוא משנת 2009 ולדברי הלהקה מדובר בביטוי אישי לשטניזם שלהם. כשנשאלו למשמעות השם המוזר – Korgonthurus, ענו שזהו הביטוי האולטימטיבי למיזנטרופיה ושטניזם. אז לך תדע.

לסיום, הבטחתי מילה על אמנות העטיפה: העטיפה מציגה אדם שקוע במי ים על פני נוף הררי אפור עד קיפאון. ספק עולה ספק יורד אל המצולות; האפרוריות השלטת בכל אינה מניחה לך מקום של וודאות. כל כך עז הוא הספק עד שאינך יודע אם הוא עולה אל חייו או צולל אל מותו.

ואולי האיש ההוא הוא אני.

 

תגובות