אלבומים

Laila - I've Been - 2017

אחרי ציפייה ארוכה והרבה הופעות, הצמד שכולל את מיה פרי ואבישג כהן רודריגס משחרר את אלבום הבכורה של לילה, שכולו פוסט-רוק נשי ובועט. כנסו להאזין

מאת ברק הלר חיון. 20-05-2017

תגיות: לילה, פוסט רוק, מיה פרי, 2017, אבישג כהן רודריגס, LAILA

 

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

עברו להן כמעט ארבע שנים שלמות מאז המקרה. הילכתי כהרגלי ברחובות דרום תל אביב בשעת לילה מאוחרת מדי, מחפש את עצמי. לפתע ניגש אלי אדם במראה זר ומאיים ועצר אותי בידו. רגע. רגע. בחור, עצור. אתה נראה כמו מישהו שאוהב מוזיקה. ואם אתה עדיין לא, אז הגיע הזמן להתחיל. תתחיל  מלהקת “לילה”, היא הלהקה הטובה ביותר בישראל. אני מבקש שתלך להופעה שלהם, ואני מבקש שתזדרז. אני לא נוטה לקבל את עצתם של זרים שפונים אלי ברחוב, באופן כללי בכלל ובפרט בהקשרים מוזיקליים.

ובכל זאת, כחודש לאחר המפגש ההזוי אני מוצא את עצמי במועדון רוק שהיה ואיננו בחיפה, מצפה להופעה של להקת cloud nothings האמריקנית וחושב לעצמי האם אני נמצא במרחק מספק מבתי הזיקוק או שאכלתי אותה. נסעתי עד חיפה כי עשיתי טעות ויום קודם כשהגעתי למועדון הופעות קטן בתל אביב גיליתי שהייתי צריך לקנות מראש כרטיסים להופעה. אבל הטעות התגלתה כברכה גדולה, כי להקת החימום בחיפה נקראה "לילה". ואני הופתעתי לטובה מההמלצה של הזר ברחוב. הוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

אז מאז עבר עוד זמן. והספקתי לראות את בנות "לילה" כבר לפחות עשר פעמים. לא פחות מדי אבל בטוח שלא מספיק. במקומות מוזרים יותר ופחות. כמובן שבמועדון הצימר שהיה לביתם לתקופה ארוכה, ובשדה בקיבוץ גבעת ברנר, ובבניין שהפך לגלריה ארעית. ועכשיו נפל לי על הראש אלבום הבכורה שלהן, I’ve Been, והייתי. בהחלט הייתי.

מדובר בצמד. מיה פרי מתופפת ושרה. ואבישג כהן רודריגס מנגנת בגיטרה ומלווה בקולה. האחת מתופפת מעולה והשנייה גיטריסטית מדהימה. הסגנון, יש שיאמרו (אני) הוא פוסט רוק. זה בטח רוק אנד רול. ופוסט פאנק. ואולי בכלל פוסט פוסט משהו. זאת אומרת חוזר למקור. מה שבטוח זה שזה רועש. אבל גם שקט. זה איטי ואז מהיר, מה שנקרא 'loud quiet loud', וזו הופעה שחייבים לראות כדי להבין. וגם אז לא בטוח שתבין. אבל הרוב מבינים. והנה אותו דבר בגרסת אולפן. זה לקח זמן. אבל זה הגיע. הבנות יצאו לאור. כי ההופעות בחושך. ועכשיו אפשר לשמוע לילה בכל מקום. בכל סביבה בעצם. וגם לראות אותם בקליפים שמשוחררים להם לאט לאט. לראות אותם ברור ואמנותי. והאלבום. ארוך ומייגע. ורפטיטיבי כל כך. וצריך להגיע מתאים. חייבים להגיע כשזה מתאים. ואז זה הכי מתאים. התופים מתגלגלים לאט. ואז גם הגיטרה. והקולות. והכל מתערב והקצב מואץ, אבל לאט לאט. ואז זה מתפוצץ. ושוב חוזר לאיטיות והשקט. והכל כל כך כבד. כי כבד לנו, הקיום.

אני יכול להצביע על המצטיינים בין השירים. "Space Man" ללא ספק, וגם "Lokita" והפתיחה המחורעת עם שיר הנושא. צריך להוסיף משהו על המילים, שהן לכאורה פשוטות ולא ממש מובנות בכוונתן, אבל הן חלק ממרקם שעובד להפליא. וצריך להגיד משהו על רוק אנד רול נשי. ועל צמדים. ועל זה שמוזיקה מרגשת נעשית כנראה בעיקר על ידי אנשים צעירים. מאז ומתמיד. ואסביר לך שלא חייבים לשמוע את זה כאלבום מהתחלה עד הסוף. כי מי בכלל עושה דברים כאלה היום. אבל כדאי. ואם זה קשה נסו בדרך אחרת. ותנסו לתפוס את זה בהופעה. לילה. טוב.

האזינו לאלבום המלא:

תגובות