אלבומים

Public Image Ltd - What The World Needs Now - 2015

לעג, בוז, כעס, מחאה, ניכור, אינדיווידואליזם וטונות של הומור - גם באלבום הזה נמצא את תערובת הטריידמארק הליידונית של תיעוב התרבות התאגידי

מאת גיא בהיר. 01-09-2015

תגיות: public image ltd, 2015, John Lydon

 

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

"SHOOM", שמשמש כמעין שיר נושא כאן וחותם את האלבום, הוא שיר השנה שלי ל-2015 ובו פורס ליידון את האתוס הקיומי שלו לצלילי מקצב דאב-רוק אלקטרוני עצל: "מה שהעולם צריך עכשיו", זועק ליידון בפאלסטו המעורער האופייני שלו ובפרפראזה משעשעת על המנון השמאלץ של האל דייוויד וברט בכרך מ-1965, "הוא 'לכו ת'זדיינו' נוסף". "אני לא מאמין לכם והכול חארטה", הוא מסנן. הצלחה, בוטוקס, סקס, ציצי גדול, כסף, חוזים, קשרים... קשה להתווכח. בראנו עולם של חארטה, הוא צועק בשורות השיר וביניהן, ולמרות ההצלחה והפרסום, ולא משנה מה שתחרבנו לי על פרסומות לחמאה ותוכניות ריאליטי שעשיתי, אני בן גאה למעמד הפועלים, לא מכרתי את עצמי, באתי מהרחוב, לא השתניתי מעולם ונותרתי מהאחרונים שבאמת חיים באופן אנטי-ממסדי. לכו ת'זדיינו.

בצדק. ליידון הפרטי הוא איש בית, אב ובעל מסור ואוהב, ומקדיש כמות ניכרת של זמן וכסף לפעילויות צדקה רבות ומגוונות. ליידון של הראיונות בתקשורת הוא אחד האנשים הכנים והבוטים ביותר בעולם המוזיקה ויגיד בכל רגע נתון בדיוק מה שבא לו ומה שהוא חושב, אבל מצד שני הוא לעולם לא חף ממניירות נעורים תדמיתיות משעשעות ולא תמיד ברור איזה מהצדדים שבו אומר מה. ליידון של אולפן ההקלטות, לעומת זאת, הוא מניפולטור אנטי-סנטימנטלי ורושף, ולא קל לשים את האצבע על כמה מהכתיבה שלו נובעת מבפנים ועד כמה היא פועלת בשירות האתוס הקיומי שלו. מדובר בכותב ערמומי במיוחד (מאז ומתמיד) שרק הולך ונהיה מהוקצע וחמקמק יותר עם השנים. הסינגל הראשון שיצא מהאלבום למשל, "DOUBLE TROUBLE", נשמע בהאזנה ראשונה כמו מריבה לגלגנית עם אשתו, שבה הוא יורד עליה כי היא חופרת לו שצריך להזמין שוב שרברב (במציאות הוא סוגד לאשתו ונשוי לה מאז תקופת הפיסטולס אגב) אבל למעשה מדובר בכך ש-"כעס הוא אנרגיה" (מוכר לכם?) , ובמקרה זה אנרגיה טיפולית דווקא - ליידון טוען שוב ושוב שהסוד להצלחה במערכות יחסים הוא להתווכח ולריב כל הזמן, כי רק כך אפשר לעודד כנות ופתיחות. אם כך, הרי שמדובר בעצם בהטפה לפילוסופיה קיומית של אמת ושחרור ולא בסצנה ביתית. "דומסטוס (פותח סתימות ידוע) הוא אושר דומסטי!" מצהיר ליידון בקריצה חורשת מזימות, במשפט שמשמש כאלגוריה לוויכוח משחרר, אבל גם מדבר על התאבדות כפיתרון וכאמצעי לשלום-בית - אחת מצורות ההתאבדות האיקוניות בארה"ב היא לשתות דומסטוס. בקיצור, לא לשמור שום דבר בבטן (ובטח שלא דומסטוס).

שאר השירים באלבום? תערובת הטריידמארק הליידונית של תיעוב התרבות התאגידית, לעג, בוז, כעס, מחאה, ניכור, אינדיווידואליזם וטונות של הומור. ליידון לא ישכנע פה אף אחד ממקטרגיו, וימשיך לספק תחמושת לתומכיו. בשיא הכנות -האלבום, ככלל, קצת פחות סוחף מאלבום הקאמבק של PIL שיצא ב-2012, אבל זה רק משום שהקודם היה פשוט מושלם, אחת מפסגות הקריירה של האיש, והציב רף בלתי-עביר לעתיד הקרוב.

מה שכן, לאלבום הזה יש חשיבות היסטורית מעניינת: 39 שנים חלפו מאז הפך ליידון את עולם הרוק על ראשו, בעט לו בגרון והתחיל ליצור מוזיקה, וזו הפעם הראשונה בכל התקופה הזו שבה הוא מקליט אלבום שני עם אותו הרכב בדיוק. מתברר שאפילו ג'וני רוטן מסוגל להתמתן במשהו.

תגובות