אלבומים

Sleaford Mods - Key Markets - 2015

האלבום החדש של סליפורד מודס הוא הגלגול העדכני והמקורי ביותר של תרבות ה-Pאנק מאז שפאנק היה אופנתי

מאת גיא בהיר. 01-09-2015

תגיות: sleaford mods, 2015

 

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

לטעמי, מדובר באלבום השנה 2015 מאת אחד ההרכבים המלהיבים והאיכותיים שפועלים בשנים האחרונות. אני לא בטוח כמה הם חדרו פה, אז אפרט כאילו שאני היחידי ששמע עליהם: סליפורד היא עיירה אנגלית מנומנמת שמונה כ-18,000 תושבים, רובם המוחלט לבנים. ה-'מודס' היו זרם תרבותי באנגליה של שנות השישים, שנציגיו הבולטים ביותר היו להקת ה-'מי'. סליפורד מודס, צמד אנטי-פלצני שכולו הומור שחור, בוטות, בוז לממסד ולתעשיית הבידור וחוצפה בריאה, לא הגיעו מסליפורד והם לא מודס (והרכב שעצם השם שלו הוא שקר מצחיק ראוי לתשואות, לא?).

למעשה, מדובר בגלגול העדכני והמקורי ביותר של תרבות ה-Pאנק מאז שפאנק היה אופנתי. מוזיקלית, הם מעין שילוב בין האנרגיה של ג'ון ליידון לבין האתוס המוזיקלי של מארק סמית' וה-FALL, אם כי טכנית מדובר אך ורק בווקאליסט וסינתיסייזר: ג'ייסון ויליאמסון כותב ומאייש את המיקרופון, אנדרו פירן אחראי למוזיקה. פירן, אגב, החליף מוזיקאי אחר ב-2012, סיימון פרפרמנט שהיה אחראי על הביטים מ-2007 ועד אז ומשמש מאז שהוחלף (מרצונו אגב) כחבר "נסתר" בהרכב ואחראי על גרפיקה או יחצנות או משהו.

המוזיקה, מ-2007 ועד עכשיו, עירומה ומינימליסטית להפליא, במיוחד יחסית להרכב רוק; לופים רפטטיביים של באס ותופים (תכלס? דראם-אנ'-בייס בגרוב של רוק), עם עיטורי גיטרה. הכול מסומפל. ה-"שירה" (למעשה נאומים קלידוסקופיים מלאי תרעומת שנמצאים כמעט על גבול הראפ ומורכבים מרסס אינסופי של לעג ובוז ל... הכול, תכלס, עם לא מעט אזכורים לשמות ספציפיים ידועים מתעשיית הבידור ותעשיית הממשל) חדגונית מצד אחד ומלאת הבעה מצד שני. בשילוב הזה של ביטים / באסים / Pאנק / ראפ ותחושת "עשה זאת בעצמך" שלא מרפה לרגע נוכחות, משום מה, כנות ואמת שפשוט קשה למצוא כיום במוזיקה, כמו גם תחושה של חופש מוחלט ממגבלות של סוגה כלשהי. אין לי הרבה לומר על האלבום עצמו, חוץ מ-"מעולה לגמרי" ו-"תאזינו מיד".

מדובר באלבום נוסף בשרשרת של אלבומים מוצלחים לא פחות, אלא שהפעם הוא "תפס" יחסית והגשים חלקית את הנבואה הסרקסטית הטמונה בשמו - וייחשב כפי הנראה כאלבום הפריצה שלהם לשוק רחב יותר. עד כדי כך למעשה, שהצמד הופיע השנה על במת גלסטונברי האגדית והציב מחזה נלעג ולועג במיוחד לקהל הפסטיבל. הם פשוט לא חרגו במאום מהופעת הבמה הרגילה שלהם, שהיא לכשעצמה אמירה מתריסה נגד איקונוגרפיה של רוק: שום דבר מעבר למעט ההכרחי לא קורה או נמצא על הבמה. ויליאמסון מבצע את השירים בעוצמה, במבט רושף ובפה מתיז טיפות רוק, "רוקד" במעין טיפוף עדין שמזכיר בעיקר זמרי סול משנות החמישים, ומכה את עצמו ללא הרף באוזן השמאלית כמו כלב נגוע בפרעושים. פירן, מצדו, עומד ליד ויליאמסון בחיוך דק וכובע בייסבול, ולוחץ על הכפתור הנכון של פלייבק בתחילת כל שיר. בשאר הזמן הוא שותה בירה, מנענע בראשו לפי הקצב ומצטרף (להנאתו בלבד, אין לו מיקרופון) לפזמון או למשפט שהוא מחבב במיוחד. התוצאה מתסכלת-הבמאים, בעיקר כשהיא ניצבת על במה ענקית לצד להקות הרוק הגדולות והמהוקצעות בעולם, תלושה לחלוטין מהמציאות ונטולת כל מניירות, בעודה כולה מכת-מציאות חריפה ומניירה אחת גדולה. וזה נפלא.

מילה על הטקסטים, שהם לב האלבום וההרכב: ג'ייסון ויליאמסון לא כותב שירים, אלא מקושש סלוגנים ומחשבות ומשפטים שהוא הוגה או שומע או רואה, ומרכיב אותם אחר-כך באופן שמשתלב לטעמו. השיטה הזו משחררת אותו מניסיון להביע מתוך עצמו משהו קוהרנטי-אבל-מוגבל-מעצם-מהותו, וליצור פסיפס מילולי כמו-אקראי שעומד בזכות עצמו כטקסט עשיר בהקשרים ועם זאת מאפשר למאזין להעניק לו משמעות מטעם עצמו.

 

תגובות