אלבומים

The Allman Brothers Band - Eat a Peach - 1972

האלבום השלישי של האחים מוקדש לגיטריסט ההרכב שנהרג בתאונת אופנוע לפני סיום העבודה על האלבום, וכולו הלל לרוק הדרומי

מאת רועי נסים. 01-01-2014

תגיות: 1972, The Allman Brothers Band

 

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

האלבום הנהדר הזה של האחים אולמן יצא בשנת 1972, והוא בסימן הקדשה לדווין אולמן - הגיטריסט הראשי של ההרכב, שנהרג בתאונת אופנוע זמן קצר לפני סיום העבודה על האלבום, והוא רק בן 24. נראה כי הרוק הדרומי משך אליו טרגדיה אחר טרגדיה, וביניהן התרסקות המטוס בו היו רוב חברי להקת לינארד סקינרד. את ברי אוקלי, הבסיסט, איבדו האחים אולמן שנה לאחר מותו של דווין.

האלבום נפתח עם "Ain’t Wastin’ Time no More" לצלילי הפסנתר של גרג, הצלע השנייה למשפחה. מיד אחריו נכנסת גיטרת הסלייד של דיקי בטס. חטיבת הקצב נכנסת לפעולה, כשהסלייד מלטף מכל פינה. השיר הזה פותח אלבום שמחולק למעשה לשלושה חלקים: החלק הראשון כולל שלושה שירים שנכתבו לאחר מותו של דווין, החלק השני כולל שלושה שירים מהופעות חיות (ובינהם ג'אם מפלצתי שאורכו 33 דקות), והחלק האחרון, לקינוח, כולל שירים שהוקלטו באולפן עם דווין.

ממשיכים עם "Les Brers in A Minor", קטע שבונה את עצמו לאט לאט, חתיכה אחר חתיכה, כיאה ללהקת ג'אמים משובחת. הכל מרגיש נורא מבולגן וחסר סדר, עד שמגיע ריף באס גרובי שנותן את האישור לגיטרה לקחת פיקוד. שני המתופפים (כן, מסתבר שיש קטע ללהקות רוק דרומי להחזיק גדוד מתופפים) מוסיפים המון אמוציות, והתוצאה סוחפת ומלנכולית. לאחר מכן מגיע "Melissa" האקוסטי והנוגע ללב.

החלק השני של האלבום נפתח עם "Mountain jam", שחושף אותנו לצד המעניין של הלהקה – הבמה. הקטע שנוגן בהופעתם האגדית בפילמור איסט ב-1971, לוקח את המאזין למסע הזייתי שכולל בתוכו סולואים בכל צבע ולכל טעם. גיטרה, בס, תופים, קלידים – כולם לוקחים חלק בשיגעון שממשיך למעלה מחצי שעה. שינויי קצב ומנגינה מאוד שכיחים, ככה שבמהלך השיר ימצא עצמו המאזין משתולל עם הקצב ולאחר כמה רגעים נקרע עם הגיטרה הבוכה של דווין. נא לבוא מוכנים.

Walk along the river, sweet lullaby, it just keeps on flowing
It don't worry 'bout where it's going, no, no
Don't fly, mister blue bird, I'm just walking down the road
Early morning sunshine tell me all I need to know

השורות האלה פותחות את Blue Sky, השיר האחד לפני אחרון. כמה אופטימיות ונחת הן מעבירות, אבל זה דווקא הסולו שמגיע אחריהן שהופך את השיר הזה למושלם בעיני. הוא מתאפיין בנגינה יותר "שורשית", חזרה על תבניות קבועות בסולם מאז'ורי. דווין ודיקי בטס נותנים, כל אחד בתורו, סולו גיטרה שאי אפשר לעמוד בפני הקסם שלו – תענוג צרוף.

האלבום נסגר בקטע אקוסטי יפיפה בשם "Little Martha", אשר הוקלט שבועות אחדים לפני מותו של דווין, עם דיקי בטס והבסיסט אוקלי (שהוצא לבסוף ברימיקס הסופי). אז פעם הבאה שהשמיים נצבעים כחול והשמש קוראת לנו לשמוע קצת מוזיקה טובה, אל תהססו לאכול אפרסק. הנאה מובטחת.

 

תגובות