אלבומים

Markey Funk - forgot the word - 2008

Forgot the word של מארקי פאנק הוא פסקול ריאליסטי בנבכי התת מודע. גלית גרינר שומעת תוך כדי ציפה

מאת גלית גרינר . 01-01-2010

תגיות: מארקי פאנק, 2008

בתקופה האחרונה קורה לי שאני מאחרת הרבה. זה ממש לא בגלל שדברים לא חשובים לי וזה ממש לא כי זה איחור אופנתי. אני פשוט מאחרת.

עטיפת האלבוםעטיפת האלבום

מאחרת לעצמי. משהו תופס אותי וסדרי העדיפויות שלי מתקלקלים בדיוק בדקה שאני אמורה לצאת, אפילו אם קמתי מוקדם כי זה חשוב.

האלבום של מארקי פאנק נמצא אצלי כבר כמה חודשים, צלילים מהפנטים, שנעים בין לבין, בין המהפנט לרך, בין הקודר לשואב, ובין כל מה שביניהם, אינסופיות מתמשכת. מהרגע ששמעתי אותו רציתי לכתוב עליו, משהו עצר אותי, אני מאחרת לעצמי.

כתיבה היא עסק מאוד מנקה, מחבר, עושה סדר והופך. האלבום של מארקי הוא פסקול, פסקול חיים שמתחיל ומסתיים, עושה מעגל חיים שלם וסוגר מעגל, מנקה, מחבר, עושה סדר והופך.

צלילים. הגעתי שוב באיחור לסרט, הפרסומות המגניבות שלפני כבר נסתיימו, המסך חשוך והחלל הקולנועי שורץ בצלילים מכל מיני סוגים, צלילים בהרמוניה של דיס הרמוניה, חזקים, כוחניים, מתפיידים. קול, קול משוחרר על גבי מלודיה פשוטה שפורקה מהכל, הבסיס נשאר, נקי ועירום, קול מאושר מעצם קיומו. כאן מתחיל המסע, המסע לאחור.

הכל מתחיל בהכרה, ההכרה שהבסיס שלך כבר לא מוכר לך, ההכרה שהבסיס שלך הוא בדיס הרמוניה. צריך לעשות שם סדר, להפוך, להכיר שאנחנו כאן כי מישהו עשה משהו לפני שבאנו לעולם. הביט מנסה לשלוח ידיים לבפנים, לתת מודע, לנקות עם מגרפה את כל הרפש שבפנים, שחוסם את האוויר, תהליך ארוך וממושך. הביט ממשיך בקצב אחיד, לא מתייאש, יש לנו הרבה עבודה כאן, חיים שלמים בלי מוכנות להכרה, איחור לעצמנו. הביט נרגע לאט לאט, הגוף נרגע, שקט, מתמסר, עייף.

חלומות קשים בתקופה הזו. תקופה של תת מודע שצף וצף וצף, משוחרר ללא רסן. אפריקה, חולות, טבע, ציפורים, הכל משוחרר, כמו הגוף שלי. הגוף והראש אחד הם, תעופה לתוך עצמנו, השעון נעצר. הראש נעטף בהכל, פתוח, ממלא את עצמו אחרי הניקיון האינטנסיבי, ויטמינים, אנרגיות, תוספים לבסיס העירום. נעים, אינטנסיביות של מילוי שנרגעת, לצוף. לנוח. דרך ארוכה עוד לפנינו. צליל מלטף שמלטף את פני,  מרגיע אותי. מסביבי שבט שמחבק אותי, שבט של צלילים וטוס ושלווה ששם איתי. מתקרבים לבוקר, לשמש.

מסנוורת. העיניים עצומות, המחשבה זזה לאט, צועדת בין הטיפות, השבט כבר לא שם, רק אני. תנועה בחשיכה. קמתי ואני בחושך, מנסה למצוא דרך לסמוך על עצמי, לנוע, להכיר את הדרך שלי, לפלס את מקומי. אפילה. אני עדיין בהתחלה. מפוחדת, חוששת, צועקת, איפה האור.

התעוררות. פתחתי את העיניים ורק בלגן, ג'אנגל של צלילים חזקים, שמושכים אותי, אני רוצה לחזור אחורה, לשקט, איפה כל מה שהיה עלי. עירומה. מפוחדת. כועסת. לא רואה את הסוף. מתנגשת בקיר, לא רוצה את זה. ממשיכה. הויטמינים מהחלום עושים את שלהם.

היום שאחרי. עצב, עצב מתוק אומנם. עצב שמתחיל לראות איזשהו אור. עברתי את זה. עברתי את הסיוטים, את ההיפרדות מכל מה שהכרתי ונשארתי עם עצמי, איך אני יכולה לאחר לעצמי עכשיו? מזנקת קדימה. בבת אחת. אהבה עוטפת אותי. אני אוהבת את התחושה, כל כך קל, בלי כל משקל. 

אני יוצאת החוצה. מלאת ביטחון. הם מתקרבים שוב, כמו דבש, מנסים ללכוד את הבסיס שלי, מיני נוירוזות ועכבות, יצורים נתעבים שמסבנים את הראש ומשמנים אותו בתודעה כוזבת של אמת. קשה. קשה לא לטעום את הטעם המתוק של לא לדעת. אבל יש לי יותר כוח הפעם. מאבק עצמי לא קל. למה להיות שונה, למה לדעת? אני מתקרבת. נמשכת. רוצה להיכנע, ליצורים, ליצרים.

התעוררות. פותחת את העיניים. עוד לילה קשה. עברתי את זה, הורדתי את זה. הגוף רגוע ועייף. מאבק לא פשוט. מה אני רוצה? סוף סוף השאלה הפשוטה הזו באמת קופצת בצורה הכי אינטואיטיבית. אין לי צורך בכלום, אני רק רוצה למלא את עצמי בעצמי. אני כבר לא מאחרת, הכל מרגשי בזמן, דופק, אין דד ליין יש אמת. העולם מקבל הבנה. הבנה.

אני בוכה. בוכה על כל השנים שעברו, בוכה מאושר שגיליתי את האמת ובוכה שזה באמת קורה לי, זה קורה לי. דמעות ענקיות ורטובות שוטפות אותי, מנקות את הגוף מכל השאריות. בוכה מהתחושה שתמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה, איזה איחור. מלוח. מנגבת את העיניים. הנה השבט, השבט המחבק, והוא כולו שלי.

שעון הכיכר מבשר כי האור הגיע, אור נקי של בוקר, הכל חשוף, מלא אנרגיה ממנוחה נכונה וטובה. מתמלא לאט לאט מהקרניים, קצב אמיתי. נושמת.  

בוקר טוב. בוקר טוב לי. תחושת הזמן בתוכי, חיה בזמן משלי, בקצב שלי, בנשימות שלי ולא ביניהן. הרמוניה. שחרור. חיוניות.

5 דקות אחרונות לפני שיוצאים לעולם. הביט של הלב דופק, בטבעיות, בנוכחות, הוא שם במלואו, אף אחד לא מפריע לו, הוא חי ונושם ומעולם לא הרגשתי אותו ברור יותר. 

 

Forgot The Word הוא אלבום הבכורה של מארקי פאנק, מוזיקאי ירושלמי, מפיק, די ג'יי/פטיפוניסט, אספן תקליטים, היסטוריון מוזיקה ואחד המייסדים של הלייבל הירושלמי "אגיטפופ" שפעל בין השנים 2004-2007. האלבום הוא אסופת סיפורים מוזיקליים המסופרים דרך חריצי תקליטים. מסע לתוך מחשבות, רגשות, זיכרונות, חלומות, מסע אל המקומות העמוקים בתודעה. הסאונד באלבום נשען על סימפולים הנעים מפסיכדליה של שנות ה-60', ג'אז, סול ופולקלור מתקופות שונות ברחבי העולם. הצלילים שמרכיבים את 12 הרצועות באלבום נדגמו ממאות תקליטים שראו אור בטווח הזמן שבין שנות ה- 40' לסוף שנות ה - 80'. רוסיה, ארה"ב, ברזיל, אנגליה וקניה הם רק חלק מהמקומות מהם ליקט צלילים מארקי Fאנק, פירק והרכיב מחדש.

וככה זה נשמע:

 

תגובות