אלבומים

Pixies - Doolitle - 1989

ביזאריות רועשת בתמהיל של הומור נונסנס - אלבום שמייצג כל כך הרבה עבורי ועבור הרוק האלטרנטיבי

מאת גילי פורת. 01-04-2011

תגיות: Pixies, 1989, Doolitle

 

1989 - שנה לאחר שאני הגעתי לעולם, וכשנה לאחר צאת אלבומם הראשון Surfer Rosa (אם לא מחשיבים את האי.פי Come On Pligrim), הפיקסיז עשו זאת שוב, עם צליל נקי יותר והמון רעש מוזר שופע בנונסנס. האהבה שלי ללהקה נמשכת כבר שנים רבות, ואילולא הם היו מבריזים מההופעה בישראל אולי גם לא הייתי חשה תחושת החמצה כמו שקורה כשאני מאזינה לאלבומים שלהם כיום. 

מה אפשר להגיד? התאכזבתי קשות שהם הבריזו יום לפני. אפילו קניתי כרטיס חצי שנה מראש, מה שלא עשיתי בשביל אף הרכב עד היום. אך גם האכזבה הזאת לא תוכל לקחת מהאלבום את מה שהוא ומה שהוא מייצג בשבילי ובשביל הרוק האלטרנטיבי.

כשאני חושבת ומנסה לתאר את המוזיקה שלהם, האנלוגיה הראשונה שקופצת לראש הם סרטים של טרי גיליאם; מספיק מוזרים ומטורפים בכדי שיהיו ממש טובים וישברו קופות, או במקרה שלהם, ימכרו אלבומים. מספיק ביזאריות רועשת, בתמהיל של הומור נונסנס כמו ב-Hey ו-Debaser (שמבוסס על Un chien adnalou, סרט קצר סוריאליסטי של בוניואל ודאלי מ-1929), ומספיק שילובים של מצבי רוח קיימים פה על מנת לגרום לכל האזנה של התקליט ליצירת חוויה מרגשת. אתה יודע מה יהיה מצב הרוח שלך לפני שתשמע אותו אבל לא בטוח שתדע איך הוא יהיה אחריו.

 

מעבר לכך שזה אלבום פשוט טוב מכדי להבין עד ששומעים אותו מספר פעמים ברצף, הוא גם מסמל נקודת מפתח בהיסטוריה של הלהקה: זהו האלבום האחרון בו מופיעים שירים שקים דיל כתבה או שרה בהם - בלאק פראנסיס ודיל רבו במהלך סיבוב ההופעות שקידם את האלבום, ושני האלבומים שיצאו לאחר מכן היו ללא שירים פרי עטה, ותרומה מועטה של קולות רקע מצידה. Doolitle הוא מעין תפילת אשכבה לבאות ולשארית תולדות הלהקה. ועם זאת, מזל שיש לנו את האלבומים שהספיקו לצאת לאחר מכן, איחודים פה ושם של ההרכב ושלל ההרכבים של דיל ואחותה, בכדי לשמור על שפיות בעולם כאוטי שכזה, עם עוד קצת קטעי נונסנס מוזרים.

 

תגובות