אלבומים

Jeff Buckley - Grace - 1994

באלבום היחיד שהוציא, ג׳ף הותיר אחריו מורשת מצומצמת אך רבת השפעה

מאת חולית בלאו. 01-01-2011

תגיות: 1994, Jeff Buckley, Grace

 

כשגיליתי לראשונה שג׳ף באקלי לא התאבד, אלא מת בטביעה לא מכוונת, קצת התאכזבתי. יכול להיות שזה נשמע מזעזע וחסר רגישות, אבל המוזיקה שלו תמיד גרמה לי להרגיש שיש מאחוריה נפש מיוסרת מאוד. לכן נראה לי רק הגיוני שככה הוא ימצא את מותו ויצטרף לשורה של מוזיקאים שיתכן שהיו מיוחדים מדיי מכדי לחיות בקרבינו. משהו בגוון המוזיקה של באקלי, בקול העדין - אך - מחוספס שלו, הפך אותו לאחד המבצעים אפופי המסתורין בדורו; מה שהוביל אותו בסופו של דבר למעין תו תקן של איכות בקרב המיינסטרים. ג׳ף הותיר אחריו מורשת מצומצמת אך רבת השפעה. הציניקנים היו אומרים שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקריירה של מוזיקאי זה למות מוות טרגי ופתאומי, בייחוד כשהוא נמצא באמצע הקלטת האלבום השני שלו. במקרה של באקלי, זה לא תקף לדעתי.
Grace, אלבום הסטודיו המלא היחיד שבאקלי הספיק להקליט בימי חייו מותיר את המאזין לו עם רצון לעוד. קשה לדעת האם האלבום היה זוכה להצלחה לה הוא זכה לו באקלי היה נותר בחיים וממשיך לעשות מוזיקה, אבל כשמאזינים לו, זה הופך ברור שיש בבאקלי ייחוד שמוזיקאים רבים מייחלים לו. האלבום נע בין שירים מינוריים ועצובים כמו Lilac Wine המעולה, לבין קטעים רועשים ועצובים דוגמת Lover, You Should Have Come  Over המצמרר. המשותף לכולם היא הרגישות הרבה הזועקת משירתו של באקלי; המסירות והטוטאליות בה הוא מתחבר למוזיקה שהוא יוצר, והחשיפה הנפשית שנשמעת בקולו. כל אלה הופכים את האלבום הזה לאישי ומסקרן, וזה מה שגרם לי ולרבים אחרים להרגיש חיבור חזק ומיידי לבחור אמריקאי קצת משונה שאנחנו כלל לא מכירים. כל הקלישאות אומרות ״חבל, איזה בזבוז״ ״פוטנציאל לא מנוצל״ וכו׳. במקרה של באקלי, יש תחושה שאולי הן צודקות

 

תגובות