אלבומים

Wynton Marsalis - From The Plantation To The Penitentiary - 2007

החצוצרן יליד ניו אורלינס פותח פה גדול באלבום פוליטי ומשוייף

מאת גיל רוביו. 01-01-2010

תגיות: חצוצרה, 2007, New Orleans, Wynton Marsalis, From The Plantation To The Penitentiary

 

ווינטון מרסאליס נולד בניו אורלינס למשפחה מיוחסת מוזיקאלית. אביו ושני אחיו גם הם ג'אזיסטים בעלי שם. במהלך הקריירה שלו לקח מרסאליס חלק בהקלטת 60 אלבומים (כסולן וכמשתתף), זכה ב'פוליצר', ב'אמי' ובמספר פרסי 'גראמי' (הן כנגן קלאסי והן כנגן ג'אז) והוא משמש מנהל אומנותי של מוסדות ג'אז נחשבים בניו יורק ובכל רחבי ארה"ב. ובכל זאת הזיקה שלו לעיר הולדתו ולתושביה נותרה בעינה.

ג'אז ככלל, בהיותה מוזיקה הנכתבת לרוב ללא מילים, פחות מזוהה כמוזיקת מחאה או בעלת מטענים פוליטיים כלשהם. בגלל שורשיו השחורים של הג'אז, מחשיבים אותו ההיסטוריונים כז'אנר שלם שנולד כהתרסה תרבותית של העבדים השחורים וצאצאיהם כנגד האדם הלבן, הכובש, בארה"ב של שלהי המאה ה-19 וראשית ה-20. מצד שני, אפשר לספור על יד אחת (עם שארית...) את אלבמי הג'אז שכותרתם היתה הצהרה פוליטית מכוונת, אולי הבולט שבהם הוא אלבום המופת של המתופף מקס רואץ' We Insist! סוויטת החופש שעסקה בעבדות ובגזענות. יתכן שענקי הג'אז העדיפו ביצירה שלהם לשמר מקום אוניברסאלי יותר, מתוך ניסיון לעסוק בדילמות החברתיות בסאב-טקסט ולאו דווקא על פני השטח. 

נקודת ה"שבר" שהביאה את מרסאליס לאמירה פוליטית גלויה היתה סופת ההוריקן קתרינה שהחריבה את ניו אורלינס ובעיקר אופן ההתמודדות של השלטונות הפדרליים והמקומיים עם נזקיה. בעיני רוחו של מרסאליס התקיים חיבור ישיר בין העבדים בשדות הכותנה והמטעים עד לשחורים ה"מאכלסים" כיום  את בתי המאסר והכלא באחוזים חסרי פרופרציה לשיעורם באוכלוסיה האמריקאית בכלל, ומכאן שמו של האלבום. 

 

 

מרסאליס לא נשאר בתחום האמירה האומנותית בלבד. הוא חזר לניו אורלינס פיזית, הקים בה מחדש בתי ספר ללימוד ג'אז לצעירים והיה אחראי על תוכניות שיקום במסגרתן הגיעו אלפי מתנדבים לאזור האסון על מנת לסייע למקומיים לבנות מחדש את בתיהם. הוא גם היה מהראשונים להתבטא נחרצות נגד התוכניות שלא להחזיר לניו אורלינס את האוכלוסיות המקוריות שהתגוררו בשכונות המצוקה שנהרסו בה ופונו, מתוך מגמה "לשפר" את תדמית העיר. 

"מהמטע לכלא" כולל 7 קטעים מקוריים של מרסאליס עם החמישיה החדשה שלו, שכוללת גם את הסולנית הצעירה ג'ניפר סנסון, שבדומה לאבי לינקולן באלבום של רואץ', משמשת כ'שופר' הרישמי של מסריו הפוליטיים של האלבום. כך למשל בקטע המריר / מצחיק 'סופרקפיטליזם' המבקר את הצורך האין סופי של האמריקאים לצרוך ללא גבול וללא תחושת סיפוק. אך ללא ספק שיא האלבום הוא בקטע החותם אותו Where Y'All At, קטע ספוקן-וורד נדיר של מרסאליס עצמו, המאשים באופן גלוי וישיר את ג'ורג' בוש בטיפול לקוי, מאוחר וחסר יעילות במשבר אסון קתרינה. הקטע לא חוסך ביקורת גם כלפי התקשורת, הממסד המקומי בניו אורלינס ואפילו כלפי מרסאליס עצמו. 

מרסאליס הוא אמן המחובר למקורות שלו, גם בעיתות משבר וגם מתוך הכרה ואהבה עמוקה לערכיהם. בקליפ קצר (גם הוא זוכה פרס האמי) שנעשה כמה שנים מאוחר יותר מציג מרסאליס את אהבתו לניו אורלינס, ובמקרה הזה לקבוצת הפוטבול המקומית, שגם היא נקשרת למהות של העיר, לאנשים שלה, לתרבות שלה. למוזיקה שלה. 

 

 

תגובות