אלבומים

מיכה שטרית - מיכה שטרית - 2011

ברגעים החלשים יותר של האלבום שטרית לא מביא מספיק מעצמו. ברגעים הטובים יותר הוא נוגע במאזין בפשטות חסרת מאמץ ומצליח לרגש באמת

מאת סער גמזו. 26-04-2011

תגיות: 2011, מיכה שטרית

 

האלבום החדש של מיכה שטרית מספר על מרחק השנים שעברו. הוא מביט אחורה, מנער אבק מעל שירים מהדרך שעבר, ומוסיף עוד כמה שירים חדשים. הוא הולך בחזרה עד לימי "החברים של נטאשה" ומביא משם פרשנות מחודשת ל"אם כבר לבד". אם המקור הוא צעקה צעירה וכואבת של בדידות וניכור, הביצוע המחודש הוא יותר זיכרון דוהה של חוויה רחוקה. יש כאן שנים של ניסיון, של השלמה, של בגרות. הנימה הבוגרת והמתונה הזו נשמעת נהדר ב"באביב", אבל מסרסת לגמרי את הרוח האפוקליפטית שאפיינה את "אל ניניו". "מקצב של שחורים בקובה" איבד את הכמיהה שהייתה בו למקום אקזוטי והתחלה חדשה, והפך לפראזה חבוטה ונטולת תנופה. "טבריה" הוא החידוש המוצלח ביותר באלבום, בעיקר בזכות עיבוד מעולה והגשה שמציגה בו פינות לא מוכרות.

 

 

שטרית בוחר בקפידה את הטקסטים לשירים החדשים באלבום. הוא חוזר מרוסיה עם ביצוע חכם ובשל ל"פרידה" של ויסוצקי, הוא מפספס מעט את הרומנטיקה שגרמה לסלמאן מצלחה לכתוב את "בחיפה מול הים", מתרגם נהדר את "בדרך הגדולה" של אלתרמן לכאן ועכשיו (אבל לא משכנע מספיק כשמגיע הפאנץ'), ומטביע את הטקסט האובדני והמצמרר של של ס. יזהר ב"צלהבים" בתוך עיבוד מגושם מדי ושירה חסרת כוונה עמוקה. השנים שעברו ניכרות על שטרית. הוא בוגר ובשל יותר. הוא מסתכל יותר החוצה ומאתגר את עצמו. ברגעים החלשים יותר של האלבום שטרית לא מביא מספיק מעצמו, כאילו הוא רק מעביר את השיר דרכו בלי להוסיף בו קצת ממנו. ברגעים הטובים יותר הוא נוגע בפשטות חסרת מאמץ במקומות הרגישים ומצליח לרגש באמת. המרחק בין המקומות האלה גדול מדי בשביל אלבום עם 10 שירים.

שורה תחתונה: אלבום לא אחיד עם רגעים יפים ורגעים מיותרים. או במילותיו של שטרית: מסמרים ונוצות.

 

פורסם לראשונה במדור המוזיקה של עכבר העיר און ליין

תגובות