אלבומים

Noah And The Whale - Last Night On Earth - 2011

משמתגברים על הלם ההאזנה הראשונית, מגלים אלבום מקסים בפשטותו, נטול התחכמויות ודי משחרר בכנותו

מאת עמי פרידמן. 27-03-2011

תגיות: 2011, Noah And The Whale, Last Night On Earth, ניו פולק, Charlie Fink, Jason Lader

 

מדהים מה שהזמן יכול לעשות ליצירה שלך. רק לפני פחות משנתיים Noah And The Whale שחררו את The First Days Of Spring אלבומם השני, שקצר שבחים ועודד התאבדויות. האלבום חשף את סולן ההרכב צ'רלי פינק בשיא עליבותו המקסימה, מספר על בדידות איומה ומבכה את נפשו הננטשת. אותו אלבום, שעסק כולו בשיברון לבו של פינק בחסות הזמרת ובת זוגו לשעבר לורה מרלינג, הציב רף גבוה במיוחד עבור הרביעייה מטוויקנהאם ושדרג אותם מהרכב בינוני למעמד של כוכבים עולים בסצינת הניו-פולק הבריטית.

 והנה, מגיע לו האלבום החדש של ההרכב, Last Night On Earth, שעל אף שמו מבשר הרעות ואפוף המקאבריות, מצליח לטרוף את הקלפים ומטיח אותם היישר בפנינו. שירים קצביים, פזמונים קליטים ותזמורות גוספל? אלוהים, מי אתם ומה עשיתם למלכי הצער שאיימו להסיר את כתר העוגמה מראשם המלכותי של אנשי The National?

אולי הסיבה לשינוי המהותי נעוצה בעבודת ההפקה של ג'ייסון לאדר. צריך לתת כבוד לאיש שהפך אפילו אושיית רוק'נ'רול מחוספסת כמו ג'וליאן קזבלנקס לנסיך רוקטרוניקה מפזז באלבום הסולו המעולה שלו. אולי נוכחותם המבורכת של ה Waters Sisters, ההרכב שסיפק למייקל ג'קסון את קולות הרקע ב- Thriller, היא הגורם לשינוי הקיצוני במצב הרוח של החבר'ה האלה. אותם חבר'ה שעד לפני כמה חודשים עוד יכלו לתת פייט לניק קייב בקטגוריית עומק קול וליריקה קינטית. אפשר שהיו אלה אולפני סאנסט, מוקד הקלטתו של אלבום המופת של פרינס "פרפל ריין", שהיוו זירת התרחשות ססגונית מתמיד עבור אנשי הלוויתן. ויתכן אולי שמדובר ברצון בלתי פוסק להשתנות, לחקור ולהתפתח ובסירובו של צ'רלי פינק להצטרף לשאר הלהקות הללו, שמספקות את אותה קפסולת רעיונות ופזמונים בכל אלבום שהן משחררות, ללא קשר לגורמים שוליים כמו תקופה, סטטוס, קונטקסט או הלך רוח.



לא צריך ללכת רחוק כדי להרגיש את השינוי. שניותיו הראשונות של Life Is Life, הקטע הפותח את האלבום, מסגירות את כוונותיו עם יריית הזינוק: אלקטרוניקה, הפקה מעט מצועצעת וקלידים אופטימיים. גם המסר הכללי, "זה מרגיש כאילו החיים החדשים החדשים יכולים להתחיל, זה מרגיש כמו גן עדן" עובר כחוט השני בכל אחת מרצועותיו של אלבום צבעוני ומרומם נפש זה. Tonight Is The Kind Of Night הוא מסוג השירים שכמו נתפרו לאצטדיונים, מותאמים למידותיו של מי שגדל על גיבורי גיטרה מיתיים כמו ברוס ספרינגסטין. גם השיר המתגלגל ביותר באלבום, L.I.F.E G.O.E.S O.N מזכיר את לו ריד ברגעיו האופטימיים יותר של Walk On The Wild Side. אפילו הרצועה המתכתבת עם Wild Thing מוסיפה להישמע כמו פסקול לכל חלום לילה מתוק, ואני מדבר מניסיון.

על הנייר, לא מדובר בקונספט מוצלח כל כך. בדומה למפגש בין כריס קורנל לטימבלנד או בין דילן לכלים חשמליים, השילוב בין תכנים עליזים בעטיפה אייטיזית לעצב מתהומות לוע הלוויתן נשא עמו פוטנציאל קטסטרופה לא קטן. ועדיין, משמתגברים על הלם ההאזנה הראשונית, מגלים אלבום מקסים בפשטותו, נטול התחכמויות ודי משחרר בכנותו. כנות לחלוטין נטולת מניירות וללא ניסיון לתחזק איזושהי תדמית רצינית. וזה בדיוק העניין. גם את הפאן הטהור והקצבי שהם מייצרים בפאזה הנוכחית של הקריירה שלהם, נואה אנד דה וויל מגבשים ברצינות ובקפדנות לא אופיינית לז'אנר, שאלבום זה מאיים להתרסק אליו בחן או לפחות להתנדד מעליו תוך האחזות לא ממש עיקשת בחבל הצלה ממחוזות "איכותיים יותר". תקראו לזה פופ, רוק-רך או סינת-פולק, הפרידה העגומה מהגברת מרלינג (ועוד לטובת הקולגה מרקוס ממפורד, מנהיג ממאפורד אנד סאנס) היא היסטוריה רחוקה עכשיו.

 


Last Night On Earth מרגיש כמו אלבום של להקה אחרת מזמן אחר, כשהכל היה פשוט בהרבה, וקלילות מנצחת שרתה מעל כל פריטה ומהלך אקורדי שייצרו הלהקות שהערצנו. ואולי בעצם זהו גורלו של כל קשר שהותר, לאחר שנדרך על ידי מגף החיים הגדול. הנדודים, החופש והעצמאות האמיתית מחזקת, מחשלת ומרוממת לגבהים חדשים. פינק עצמו, שליווה את ההאזנה לפרי תוצרתו המוגמר בחיוך גדול ומנוגד לחלוטין להתייפחות שליוותה את האלבום הקודם, הודה כי הסתמך לא מעט על אלמנט ההפתעה שיאחוז במאזיניו. אלה, לדבריו, דווקא אמורים למהר להביט בפלסטיק ולוודא שמא רכשו את האלבום הלא נכון. לך תסביר לו שהיום כולם מורידים.     

 

תגובות