אלבומים

The Cure - Disintegration - 1989

יש לכם כוח לברוח?

מאת בן אליעד. 02-10-2009

תגיות: The Cure, Disintegration, 1989, Robert Smith

 

במשך חיי הקצרים למדיי, עברתי לא מעט תחנות מוזיקליות. משינה פתחו בפניי אפיק לעולם חדש , פורטיס הכניס בי את החיידק של הרוק'נרול, מיסטר באנגל נתנו לי כאפה מצלצלת ואת התובנה שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד על מוזיקה. אבל אף להקה ואף אומן לא סחפו אותי כמו שלהקת הקיור סחפה. מפסגות הפופ היפיפיות שלהם ועד לבלדות הגותיות האפלוליות ביותר, הקיור ליוו אותי במשך תקופת ההתבגרות שלי, כאשר ברגעי השפל והעצב, תמיד מצאתי נחמה ב-Disintegration, יצירת המופת הגדולה ביותר שלהם, ואחד התקליטים ששינו את חיי.

Disintegration, הוא גם אלבום ההתבגרות של רוברט סמית'. הסולן, הגיטריסט, כותב השירים, ולמעשה הלהקה עצמה. השנה היא שנת 1989, הילד אוטוטו בן 30. המעבר של הלהקה מהמועדונים הקטנים והשוליים לאצטדיונים ולזרם המרכזי הכניסו את סמית' לחרדות ולדיכאון, שגרמו לו להסתגר בביתו כשהוא מעביר את ימיו בצריכת LSD. בסופו של דבר כשהתעשת, הוא התחיל להקיא את כל מה שעבר עליו על דף נייר. התוצאה היא כמה מהחומרים האפלים ביותר שלו מאז Pornography.

כבר מתחילת האלבום קשה שלא להיסחף עם  Plainsong, משירי הפתיחה האפיים שנכתבו אי פעם- מרבדים של קלידים לצד גיטרות מלטפות שמשרות תחושה שהשמיים נקרעו לרווחה. Pictures Of You, הוא שיא אחד מני רבים של האלבום- שיר על געגועים ואובדן, כשסמית' שר בכמיהה גדולה "הבטתי זמן כה בתמונות שלך, עד שכמעט האמנתי שהן המציאות", Lullaby מתאר סיוטים של סמית' בהם הוא נטרף על ידי עכביש, Prayers for rain ו- Fascination Street, עם עבודת הגיטרות היוצאת מן הכלל, הם בגדר חובה כמעט בכל מסיבת דארק אייטיז, ו-The same deep water as you are יותיר אתכם בקיפאון מצמרר גם ביום החם ביותר בשנה.

 

XXXX X

בחלוף השנים, בזמן השירות הצבאי שלי, נסעתי לראות את הקיור בפראג- שלוש וחצי שעות של הופעה. אני עומד ומביט במעצבי פס הקול של ההתבגרות שלי, לצד רבבות של אנשים,בני 20, 30, 40, חלקם אבות שלקחו את הילדים שלהם עם חולצות ישנות מסיבוב ההופעות של הלהקה, חלקם עם שיער פרוע, איי-ליינר וליפסטיק כמחווה לאליל שלהם. אני מרגיש כל כך חריג מחד, אבל משום מה חש שייך מאידך. אני נמחץ  בין ההמונים אבל לא אכפת לי, הנפש והגוף נמצאים בשני מקומות שונים לגמרי כעת, וכל מה שאני רוצה, זה לשמוע רק שיר אחד, שיר ששנים חלמתי לשמוע בלייב.

הקיור מצטיירת בעיניי רבים כ-one man show של סמית', אבל כל אחד מהנגנים שליוו אותו במשך השנים  תרמו משמעותית לעיצוב המוזיקה של הלהקה . שניים מחבריי ההרכב שנכחו גם בהקלטות של Disintegration, עמדו על הבמה איתו. ביניהם פורל תומפסון, סוגר את הקדנציה השלישית שלו בלהקה. השיער כבר לא מה שהיה פעם, אך הוא היה ועודנו ווירטואוז' מדהים ואחד הגיטריסטים המקוריים והמבריקים על האי הבריטי. משמאלו עומד הבסיסט סיימון גאלופ. שמנגן עם סמית' כבר כמעט 30 שנה. הבס-ליין שלו תמיד היה הדבק שהחזיק את השירים, מסימני ההיכר המובהקים של הסאונד של הקיור.

 

 

ואז מגיע הרגע שחיכיתי לו- הצליל הזה של ניפוץ הזכוכית שתמיד מקדים ל- Disintegration שיר הנושא, וכמו שמו, התפוררות זה מה שחשתי באותו רגע.  "שירים על אושר מלמלנו בחלומות, כששנינו ידענו איך זה ייגמר" הוא שר, כאילו הוא כתב את הרקוויאם שלו בטרם עת, כל השדים, הסיוטים, והחרדות מתנקזים ל- 8 דקות מהדהדות ובלתי נשכחות  "ואיך שבסוף, הכול תמיד..." צועק סמית', פעם אחר פעם אחר פעם, אבל הוא לא אומר מה קורה בסוף. אף פעם הוא לא אומר, כי אפילו הוא לא יודע, ובזעקה גדולה וגיטרה מנסרת הוא עוזב את הבמה. מעטים היו הפעמים שבכה לי ככה הלב, כמו שבכה באותה הופעה.

22 שנה עברו מאז שיצא, סמית' וחבריו המתחלפים הוציאו מאז כמה הבלחות נחמדות פה ושם כמו Wish ו-Dream 4:13, אבל אף אחת מהן לא מצליחה להתרומם לעוצמות ש- Disintegration הצליח להביע. זה לא תקליט קל לעיכול, אבל מי שיעז יגלה מימד חדש להגדרה של שיא הרגש. יש למישהו כוח לברוח?

תגובות