אלבומים

Acollective - Onwards - 2011

אין פה שחיתות שלטונית ואין מאבקי גנרלים, רק שבעה נגנים שהקליטו אלבום כיפי ומושקע

מאת סער גמזו. 27-02-2011

תגיות: רוק, הקולקטיב, 2011, Acollective

 

 

 

זה לא מכאן. אין פה איום אירני, אין פה שחיתות שלטונית, אין פה מאבקי גנרלים ואין פה חורף שחון. אין פה ישראל 2011. יש כאן שבעה מוזיקאים, ישראלים מאד, עם שני סולנים וערימה ענקית של כלי נגינה, שעושים אלבום שמח ומוצלח. מוזיקת פיל-גוד כזו שהיא לא בהכרח רוק, לא בדיוק בלוז, לא ממש ניו-פולק, לא לגמרי אמריקנה, אבל לוקחת קצת מכל אלה ומערבבת עם שביבי אלקטרוניקה, ג'אז ופולק, למקשה אחת צוהלת. 

הקולקטיב היא להקת גג שבלעה לתוכה שתי להקות. האחת היא המדלי בנד של רועי ריק, והשנייה היא הסטריינג' פולקס של עידן רבינוביץ'. השמות יכולים קצת לבלבל בהתחשב בעובדה שבשתי הלהקות היו חברים בדיוק אותם המוזיקאים (רועי ניגן מפוחית וגיטרה אצל עידן ועידן ניגן קלידים אצל רועי). בעבר הם אף שחררו יחד אלבום ג'אמי משועשע תחת הכותרת "הקולקטיב". עכשיו, אלבום הבכורה של הקולקטיב המאוחד והמחודש יוצא לאור, ונותן הרגשה שכל מה שקרה בדרך אליו, קרה כדי להפוך אותו לטוב יותר.

מי שכבר שמע את הקולקטיב, ישים לב לכמה שינויים בולטים באלבום החדש. הראשון, ואולי הבולט מכולם, הוא השירים עצמם. החבורה הזו למדה לכתוב שירים מצוינים ולעבד אותם כדי למצות מהם את כל הכוח והתנופה שיש בהם. הפתיחה הסוחפת של Simon says, חגיגת הצפצופים והפצפוצים של A better man (שכבר שוחרר כסינגל השני מהאלבום), Stolen goods שצובר תאוצה תוך כדי הליכה ומציג גם את כל היופי במפוחית של ריק, הביקור בגילופין במסבאה שמציע Whisky eyes (הסינגל הראשון), הפוטנציאל הלהיטי הענק של Girls והקסם העדין של Running away. 



השינוי השני הוא ההפקה והפוסט. את הנגיעה המקצועית שהביא המפיק הבריטי כריס שואו (שעבד עם בוב דילן, ג'ף באקלי ואחרים) להפקה מרגישים כבר בפתיחה. העושר הענק בכלים לא מכסה על המוזיקה ולא נשמע עמוס ומכביד. להיפך, יש בו משהו קליל ונעים שנשמע פשוט וטוב. השילוב בין הקולות של ריק ורבינוביץ' וחלוקת השירה ביניהם מצוינת. גם החיבה המתגברת של חברי ההרכב לקלידים בצורותיהם השונות, מוסיפה המון.


הגיע הזמן להגיד שחוץ מרבינוביץ' וריק חברים בקולקטיב גם יוסי מזרחי (גיטרה), עמנואל סלונים (בס), דניאל שהם (גיטרה וקלידים), רועי "חמודי" רבינוביץ' (סקסופון) ונדב לוזיה (תופים). חוץ מהכלים האורגניים שלהם תמצאו אותם מחליפים ביניהם גם מקלדות, מחשבים, גלוקנשפיל ועוד צעצועים מרעישים. לתזמורת הענקית הזו מצטרפים גם החצוצרה והפלוגלהורן של ספי ציזלינג, הטרומבון של יאיר סלוצקי, הדאבל בס של נועה אורבך וגם הכינור והויולה של הדס גת. כל אלה הופכים תחת הידיים של שואו ליחידה אחת מגובשת ומתוקתקת להפליא. הקסם האמיתי שלו הוא היכולת לשמור על האופי המקורי של ההרכב והדינאמיקה של הנגנים בלי להתערב מדיי ולסרס את הכוונה המקורית, להקפיד על כל הפרטים הקטנים בלי להפוך לטרחן.



התוצאה הסופית היא אלבום שלא קשור לזמן ומקום, כזה שיכול להמשיך ולהתנגן עוד שנים בלי לאבד מהרלוונטיות והיופי שלו. הוורסטיליות הסגנונית שלו, האווירה הקלילה, החיוך והקריצה, המקצועיות והמחויבות, ההתרגשות הכנה, מנעד ההשראות המוזיקליות וכמות הלהיטים בפוטנציה – כל אלו לא באמת מכאן. אבל עכשיו זה כאן, וטוב שכך.

 

פורסם לראשונה במדור המוזיקה של עכבר העיר אונליין

תגובות