אלבומים

Nina Simone - Pastel Blues - 1965

נינה שרה את עצמה, ללא עכבות ובחשיפה מלאה

מאת גלית גרינר . 21-06-2010

תגיות: 1965, יומולדת 78, Nina Simone, Pastel Blues

 

כשמתחילים משהו ולא מסיימים אותו, יש איזו תחושה שקרית של זה לא מפריע לי. כשרוצים לומר או לעשות משהו ובמקום זאת קופאים, זה יושב מתיישב לנו אי שם באחורה של הראש, קופץ באיזה חלום או פשוט מתדפק על דלתנו כשהגיע הזמן לסיים או להפשיר.  כבני אדם אנחנו נדרשים לאמן את עצמנו ולדרוש מעצמנו כל העת למצוא את הדרך שלנו להגיב, לגלות ולחשוף את הקול שלנו. אין ספק שמדובר במיומנות. דפיקות לב מואצות יופיעו בדרך כלל כשנחוש אי נוחות.  אולי כבר נעלנו את האנרגיה לסיום היום הספציפי הזה כשהחלטנו לדחות, אולי שכחנו מה בדיוק רצינו לומר בנושא, מה בדיוק רצינו לעשות או לא לעשות ואולי אפילו שכחנו איך תיארנו לעצמנו שנרגיש אחרי שנסיים את זה. חלק מהאימון הן אותן טעויות, חצי דברים שנאמרים או ממולמלים, והחוכמה היא ללמוד מזה ולפתח קול שהוא שלנו באופן מוחלט. רק חשוב לזכור שגם הטעויות הן שלנו, ולא של מישהו אחר שרצה בטובתנו.

Pastel Blues הוא אלבום שתחילתו נדמית כאימון חימום וסופו מחבר את הכל למקשה אחת ומוחלטת, לנינה סימון. האישה, המוסיקאית, אמנית ולוחמת אמיתית שמילים רבות יחטיאו לתארה כמו שהתכוונה המשוררת. קשה לי לתאר את הכוח שיש בשירה שלה, את הכוח שעובר מהשירה שלה, את העוצמה שמקיפה אותה, את קולה ואת ההד שממשיך להדהד גם הרבה אחרי שהדיסק הסתיים לנגן.



האלבום הזה של סימון מנער אותי כמו שרק הוא יכול. קולה של נינה, המוחלטות שלה והעוצמה שייחודית אך ורק לה מאירים על  האנושיות שבה. כל אלה מספרים לי כמאזינה על שלל הטעויות שעשתה בדרכה, פורסים בפני את החלטותיה לתיקון, על הזמן והמרחב שהיא מאפשרת לעצמה להגיע לאותה החלטה מוחלטת ללא שום חרטות. נינה פותחת את הדלת לעצמה בסוף התהליך לקבוע המשך מסלולה, בונה לעצמה את המציאות כפי שהיא רוצה אותה. היא כואבת את המציאות בעצב, ומנתחת את הגזענות האמריקאית דרך הפילוסופיה הייחודית לה. 

שירתה של נינה כל כך חיה ותחיה לעד כי סימון חיה חיים מלאים, מלאים בעצמה, חיים שהם שלה בהם יכלה להרגיש אהבה, חמלה, צער, געגועים, כעס, תסכול, עצב, שמחה, אופטימיות... וכך גם האלבום. מלא בסימון, בקול שלה ובפרשנות שלה גם כשאומרת משפט שאינו משתמע לשתי פנים, המוסיקה תהיה שם ללוות אותה לקבוע לנו, המאזינים את הדרך. יכולתה של נינה לבטא את עצמה ללא עכבות, בושה, או מחשבה האם זה יאה או ראוי.
היא שרה וגורמת לי להרגיש שבת הקול מסתובבת אצלה בגוף ויוצאת החוצה בדיוק כפי שהיא רוצה, כי כך היא החליטה, מבלי לעגל פינות, מבלי להתפשר, מבלי להשתיק או לעצור את עצמה, היא חיה את עצמה באופן אינטואיטיבי, אותנטי וטבעי ושרה את עצמה. היא חיה חיים מלאים וככה גם בונה לעצמה את המציאות שלה ומשפיעה על המציאות שסביבה, מבלי לבטל את עצמה ומבלי לבטל אף אחד אחר, ללא חרטות. 

 

תגובות