אלבומים

The White Stripes - The White Stripes - 1999

סופ"ש White Stripes לכבוד פירוק ההרכב. אלבום ראשון, בלוז עם סאונד מנופח ואגרסיבי

מאת כתבי חוץ. 11-02-2011

תגיות: רוק, בלוז, The White Stripes, 1999

מאת: רועי פוברצ׳יק

על פני השטח, שנת 1999 הייתה שנה די גרועה למוזיקה הפופולארית. Baby one more time של בריטני ספירס המשיך לטפס במצעדים לצד להקות בנים כמו בקסטריט בויז, ריקי מרטין עוד חי את ה"וידה לוקה" והרוק הפופולארי ביותר בשטח היה להקות ניו מטאל פלקטיות שהיו עסוקות בלכעוס על... כלום.
ובזמן שהעולם חיכה לתחייה מחדש של הגאראג' רוק שתגיע ב 2002 (עם להקות כמו  The Strokes, The Vines, the Hives), ה White Stripes הוציאו את אלבום הבכורה שלהם כבר ב  1999 בדטרויט המאובקת. התוצאה היא כמעט 45 דקות של רוק גיטרות עם ריפים גרנדיוזים ובלתי מרוסנים, קול ייחודי ותופים שמנסים להחזיק קצב בעצלתיים. 

האלבום הראשון של ג'ק ומג ווייט הוא האלבום הכי Lo-Fi, גס ונע שהלהקה אי פעם הוציאה לאורך שנות הקריירה שלה. כשהם חמושים בשמועות (הם אח ואחות? בעל ואישה? סתם גיטריסט מוצלח ומתופפת איטית?) ה Stripe הגישו אלבום אינטסיבי שחולף דרך האוזניים כמו רכבת דוהרת בלי הרבה פניות והאטות. האלבום הוקדש לאמן הדלתא בלוז סאן האוס (בשיר Cannon),אבל מג וג'ק דואגים להקדיש גם מחווה קטנה לבוב דילן (One more cup of coffee) כשהם למעשה משאילים ממנו את המילים אבל חוטפים את המלודיה והדינמיקה של המקור ומשתלטים על השיר לחלוטין. 

הגיטרה  והליריקה של ג'ק ווייט שואבות השראה מתוך מעמקי הרפש והאפלוליות של הבלוז של שנות השלושים. בלוז קודר ואכזר.  בכל שיר ג'ק למעשה משחרר את הגיטרה שלו לחופשי ונאבק בה עד כדי הכנעה מחדש, כשרוב הפעמים ידו היא על העליונה. הקול הייחודי שלו תופס את מושב הנהג לצד הגיטרה ויחד משאירים את מג לתת את המסגרת בעזרת תיפוף מינימליסטי אך אפקטיבי.
הנגינה הבלוזית עם הסאונד המנופח והאגרסיביות הממוקדת יצרו תמהיל של פאנק / קאנטרי / בלוז חד ומלוכלך שרק להקה בלי תקציב או רצון מסחרי יכולה לספק.
אז למרות שהאלבומים הגדולים באמת של ההרכב עוד עתידים להגיח לעולם המוזיקה (Get Behind Me Satan 2005 ו Elephant 2003), אלבום הבכורה של הצמד נשאר אלבום אמיץ, הרפתקני וחשוב וזאת מבלי לוותר על הייחודיות והאדג' שלו.

 

תגובות